למדריכי הספינולוגיה שיחוברו בשנים הקרובות תתווסף טקטיקה חדשה. בשפה אקדמית יקראו לה עמימות פעילה. בדיונים סוערים של צוותים אסטרטגיים יקראו לה טקטיקת שרון. העיקרון פשוט: ויפאסנה כל הדרך ליעד. שתוק וכבוש. כך אריק שרון השתיק את הביקורת הציבורית על התמודדותו לראשות הממשלה. וכשדיבר, הוא זרק לציבור הרעב פיצוחים של סבא חביב ובלתי מזיק. שרון הנורא מסברה ושתילה ו-ועדת כהאן הפך לאריק המכמיר והבלתי מזיק.
למה נזכרנו פתאום בשתיקתו של שרון? כי זו הטקטיקה החביבה על מרבית הפוליטיקאים שלנו. ב-12 ביוני יבחרו חברי מפלגת העבודה את היו"ר החדש שלהם בסיבוב השני. למחרת תבחר הכנסת את הנשיא/ה הבא/ה. שתי מערכות בחירות סמוכות, חמישה מתמודדים, עשרות אנשים שבוחשים בקלחת וכמעט אף קול און-רקורד. למיקרופון. למצלמה.
את קולם האישי של הצמד אודי-חמודי ועמי-המאמי כמעט לא שמענו. קראנו ניתוחים על השימוש בשמות פרטיים, מסרים אסטרטגיים מנוסחים היטב של מקורבים על אסטרטגיית ברק-יתום וקואליציית איילון-פרץ. אבל המועמדים עצמם? שותקים כל הדרך אל הקלפי.
גם במערכת הבחירות השנייה שמתרגשת עלינו, לנשיאות המדינה, רוב המועמדים שותקים. משמעון פרס לא שמענו דבר בשבועות האחרונים. אנשיו ממלאים את דפי העיתונים בברכות רבנים, הבטחות של פוליטיקאים ודרך צליחה ממובילי עמדה. את פרס עצמו שמענו בעיקר בראיון נוח אצל הבדרן הכי נינוח, יאיר לפיד.
הראיון הזה גרם למועמד אחר לשבור שתיקה. רובי ריבלין. אתמול הוא החליט שאין ברירה והתראיין באריכות אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. ראיון מתלונן ומחבק, מצוקתי אבל בעל כבוד עצמי. האם שבירת הויפאסנה תועיל לו? לא בטוח. ריבלין שטח את מצוקות הקמפיין והאינטריגות הפוליטיות. הוא עשה זאת בצורה מכובדת, ובכל זאת, היה ניחוח של קושי מאתגר באוויר.
ובאותה שעה, האנדר-דוגס מפטפטים. עמיר פרץ, המפסיד הגדול במערכת הבחירות של העבודה, התראיין כל הדרך לקלפי. הוא, בנו, בתו, אשתו, מקורביו. עם ועדת וינוגרד (שבוירטואוזיות של פרץ הפכה למנוף תקשורתי) ובלעדיה - פרץ היה נוכח בתקשורת כל הזמן. וזה, אנחנו כבר יודעים, לא הועיל לו.
במרוץ לנשיאות, האנדר-דוג היא קולט אביטל. גם אישה, גם גיבוי חלוש של המפלגה שלה, גם היסטוריה של פרלמנטרית לא בולטת. אביטל, עושה רושם, לא מפספסת אף מיקרופון פתוח, ולזכותה (או לגנותה, בהתחשב בטקטיקת השתיקה) היא עושה זאת בקולה-שלה. היא הגדילה ועשתה בראיון נרחב ל-"7 ימים", בו התייחסה לסוגיות פרטיות ואישיות כמו מדוע היא רווקה, האם היא מצטערת שאין לה ילדים, והתייחסות מפורטת לרומן עם פרס, המתחרה שלה, שהדביקו להם לאורך השנים.
האם אביטל הרוויחה מהראיון הזה? תלוי את מי שואלים. את החשיפה הנחשקת במוסף של המדינה היא קיבלה, וקרוב לוודאי שמאות אלפי אנשים קראו חלקים מהראיון שלה. האם הם באמת רוצים לקרוא הסברים בניחוח "לאישה" על חייה הפרטיים של המועמדת לנשיאות? ספק.
כנראה שבישראל המותשת והעייפה דווקא שקט תקשורתי משיג את המטרות טוב יותר מהטקטיקה הישנה של הסברה מתוזמרת היטב. תראו את אהוד אולמרט, שעסוק כבר שבועות ארוכים בהנדסת שתיקה רועמת.