בגיליון האחרון של העין השביעית פרסם פרופ' גבי וימן, מרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, מאמר ציני, משעשע ומרתק, בשם "פרופ' ש' מינץ, פרשננו". אין אדם כזה, הסביר וימן, אבל מדובר בתיאור שמתאים לרבים מאנשי הקהילה האקדמית. למעשה, כולנו מכירים את מינץ: הוא חביבן של תחקירניות ומקבל לא מעט דקות מסך בתוכניות מגוונות, בהן הוא מוכתר כמומחה לכל מיני דברים שלא תמיד קשורים להכשרה האקדמית שלו.
למה שנפריע לוימן לתאר את פרופ' מינץ בלשונו הציורית? הנה: "את פרופ' מינץ אפשר להעיר בלילה, להסיע במונית עייפה שעות ארוכות לאולפן חדשות אפלולי, בו תינתנה לו שלושים שניות של שידור - והוא יהיה מאושר, נינוח, עליז ואסיר תודה. ומינץ באמת ידבר על הכול: הוא אמנם התמחה בתחום צר מאוד של כלכלה ימית באגן הים התיכון בעת העתיקה, אבל תחומי פרשנותו משתרעים על שטח חסר גבולות הנמתח אלסטית על פי דרישות האייטם התקשורתי... "מומחה לחברה הישראלית", "היסטוריון פוליטי", "חוקר הכלכלה הגלובלית", "פרשן חברתי", "עתידן סוציו-אקונומי" ואפילו "פרופסור לתקינות חברתית".
לפרופ' מינץ מהאקדמיה יש מקבילה בעולם העסקי, מר קונץ, ואנחנו, העורכים, מרבים לפגוש אותו. עורך דין, רואה חשבון, כלכלן, מנהל בדרגים שונים, פרסומאי, בנקאי - בכולם מתגורר מר קונץ. לעיתים מר קונץ הוא אדם צעיר שדואג להשריש את שמו בתודעה התקשורתית למען קידומו המקצועי, ללטף לעצמו את האגו ולהגשים חלום ילדות להיות סופר ועיתונאי (או את החלום הפולני של אמא שלו, לראות את שמו בעיתון, ולא במודעות האבל). מר קונץ עשוי להיות גם אדם מבוגר, פנסיונר של הברנז'ה הכלכלית, שמכהן בשניים וחצי תפקידי דירקטוריון, ומחפש להחזיר עטרה ליושנה עם קרדיט בעיתון.
למר קונץ יש שלשול מקלדתי. מרגע שהוא קורא משהו באינטרנט, קולט איזו כותרת ברדיו, שומע בחצי אוזן ראיון בטלוויזיה, כל גופו מתעורר. "מה זאת אומרת גאידמק רוצה להפוך את טיב טעם לרשת כשרה?", הוא חושב לעצמו כשעיניו מרפרפות על הכותרת, ומיד מתנסחת במוחו שורת הפתיחה: "את חיבתם של תושבי הצפון ושדרות אפשר אולי לקנות במאהל והופעה של שרית חדד, אבל הדמוקרטיה הישראלית איננה למכירה".
כבר הוא מול המקלדת, משפריץ את דעותיו בשפה עממית, קלה ומעוררת טוקבקים. לחיצה אחת על מקש ה-Send, ודעתו הפופולרית של מר קונץ, רו"ח, על עלילות גאידמק/ יוקר המחייה בתל-אביב/ כוכב נולד 5/ הקמפיין החדש של ישראכרט/ מחיר כרטיסי הטיסה לניו-יורק בקיץ (יש לו דעה על כל דבר ואין נושא נחות מדי לכתיבה מבחינתו), עושה את דרכה לתיבות האי-מייל של העורכים להם הוא נוהג לשווק את מרכולתו.
כשהוא מקבל מייל תשובה של "תודה אבל לא תודה", הוא מקפיד להשיב בנימוס, משאיר את הדלת פתוחה. אבל ברוב המקרים הוא מצליח לשתול את הרשימה שלו בעיתון או באינטרנט, וכך אתם פוגשים אותו (ואולי, מרוב פרסום, טועים לחשוב שהוא עובד בתקשורת). אם הרשימה לא משכנעת אף עורך, הוא שולח אותה כמכתב למערכת. העיקר שיאייתו נכון. השם הוא קונץ. מר קונץ.