לפ ני כמה חודשים החלה בעיה נפשית נקודתית להציק לאיש עסקים ידוע. אחרי התלבטות הוא צלצל לפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ' וביקש פגישה דחופה. היומן של רבינוביץ' היה עמוס, וכך גם של איש העסקים, אך השניים הסכימו שיש להיפגש בכל מחיר, והפגישה נקבעה לשתיים לפנות בוקר.
בסביבות רבע לשלוש הסתכל איש העסקים לפסיכיאטר בעיניים ושאל את מה ששואלים כל המטופלים: "תגיד, אילן, אני נורמלי?" רבינוביץ' פרץ בצחוק. "ואני נורמלי?" הוא ענה. "רבע לשלוש, ובמקום להיות במיטה עם אשתי היפה אני יושב איתך בבניין שומם. ההבדל בינינו הוא שאני שלם עם הפאקים שלי ואתה לא. אני רוצה שתגיע למצב שאליו הגעתי אני: שאם אלוהים היה יורד מהשמים ואומר, אילן, אתה יכול להיוולד מחדש כמי שאתה רוצה - ביל קלינטון, הרצל, איינשטיין או יהודה הלוי, הייתי אומר, 'אני רוצה להיות אילן רבינוביץ' - הבעל של יונית, אבא של דנה, יותם וקרן, ורופא פסיכיאטר'".
הסיפור הזה, שאותו מספר רבינוביץ' בעצמו, מתמצת את מהותו של הפסיכיאטר הכי בולט בישראל בשנים האחרונות; הוא מסור למטופליו, גלוי לב ולא תמיד אורתודוכסי בשיטות שלו. הוא גם מדושן עונג, מרוכז בעצמו, אוהב לזרוק לחלל האוויר שמות של מכרים מפורסמים, ובעיקר לא טורח להסתיר את כל אלה. התוצאה היא מעין רני רהב של עולם הפסיכיאטריה: הוא בולט, יש לו רשימת פציינטים מפוארת שכוללת כמה וכמה אנשי עסקים בכירים וסלבריטאים, קשרים נרחבים והכנסה שחורגת בהרבה מהמקובל בתחום. ממש כמו אצל המקבילה היחצנית, יש בעבודתו של רבינוביץ' גם חלקים פחות מוכרים: פרקטיקה משגשגת שמתמחה בטיפול בחרדים, עניין נדיר ומסובך מאוד בקהילה סגורה שאינה רואה בעין יפה חיבוטי נפש, ייעוץ לנאשמים במשפטים בארצות הברית, ואפילו בניית פרופילים פסיכולוגיים של פוליטיקאים בחו"ל לשימוש יריביהם.
ההתנהלות התקשורתית של רבינוביץ', וחיבתו למפורסמים, מושכות לא מעט אש מהקולגות. "הוא פסיכיאטר מחמד", אומר אחד מהם. אחר מסביר שקשה לו לרחוש כבוד מקצועי לפסיכיאטר שמחלק עצות חינם בתוכניות רדיו (של איריס קול ושל ורדה רזיאל-ז'קונט), וזאת על אף ש"הוא תמיד ממליץ לגשת לטיפול מעמיק יותר". שלישית אומרת שהוא בסך-הכול פיקציה תקשורתית.
רבינוביץ' עונה שלא מזיז לו מה חושבות הקולגות, ואין לו שום כוונה לוותר על החשיפה שלו. להפך. הוא מתכנן להרחיב אותה: הוא היה אמור להגיש פינה בתוכנית חדשה של קארין מגריזו בערוץ 2, אולם בסופו של דבר החליט לוותר כדי להתרכז בעבודה על פורמט טלוויוני חדש ומקורי, שצפוי לעלות לשידור בתוך חודשים אחדים.
הגננת סיפרה על הבעל
רבינוביץ' (41) נולד בתל אביב לחיים, רואה חשבון, ולחיה, מורה בתיכון, וגדל בבית דתי לאומי באווירה שהייתה הכי רחוקה שאפשר מפרויד. "מאז שהייתי צעיר מאוד עניין אותי לדבר עם אנשים ולנסות להבין מה יכול לעזור להם להרגיש יותר טוב", הוא מספר. "כבר בגיל חמש הגננת סיפרה לי על מערכת היחסים שלה עם בעלה. "נחשבתי לילד מחונן, ללפלף. הייתי ילד לפי הספר. ההורים לא הלכו לאסיפות הורים, כי אבא אמר שאין טעם לחכות בתור. הייתי קורא ספרים אובססיבי, אין-ספור ביוגרפיות. בגיל 11 הייתי מאוהב באנה פרנק. תיכון גמרתי עם ציונים של 100 בהכול.
"במשפחה היינו שני בנים ושתי בנות. אחי, יואב, נהרג בטיול של בני עקיבא כשהיה בן 11. היינו מאוד קרובים. אם לא הייתי חווה את החוויה הנוראית הזאת, הייתי אולי בנאדם אחר. היו כמה שנים שהייתי מאוד קרוב ליאיר לפיד, שאיבד את אחותו. הוא אמר לי משהו שמאוד נכון גם לגביי: שהדברים שהוא עבר בנו לו את הקריירה. בהתחלה התקוממתי, אבל הוא צדק".
לקראת תחילת שירותו הצבאי התקבל רבינוביץ' לעתודה האקדמית, אבל כדי "להיות כמו כולם" הוא בחר לשרת בצוללות. בחופשת השחרור הוא כבר התחיל ללמוד רפואה בטכניון.
את אשתו יונית הוא הכיר כשהיה בן 19 בלבד, בבליינד דייט, ובשנה השנייה ללמודים הם התחתנו. היא למדה כלכלה, מינהל עסקים וראיית חשבון, ומהר מאוד הפכה למפרנסת של המשפחה באותה תקופה. רבינוביץ' שכנע את עצמו שזה לא מפריע לו, השקיע בלימודים, וסיים אותם בהצטיינות. סטאז' הוא עשה בבית חולים "השרון", ואחר כך הוא התחיל התמחות בפסיכיאטריה ב"תל השומר", בהדרכתו של הפרופסור ליאון גרינהאוז. אחרי ארבע שנות התמחות וחצי, הפך לרופא בכיר באגף הפסיכיאטרי בבית החולים, ולפני שש שנים עזב את הרפואה הציבורית והקים את "מרכז יואב", מרכז טיפולי פרטי שנקרא על-שם אחיו. "עושה לי טוב שאנשים הוגים את שמו כשהם מדברים על המרכז", הוא מסביר.
סט פורצלן
הווילה מרובת המפלסים ב"שכונת הילל", שבה מתגוררת משפחת רבינוביץ', מעוצבת עד הפרט האחרון. בעשר בבוקר, ואף שלא מדובר בשעה ביום שהוא מחבב, רבינוביץ' מקפיד לפתוח את הדלת כשהוא מוכן לגמרי לראיון ולצילום, כולל סירוק קפדני ומדויק של הבלורית. כמה דקות אחר כך הוא מגיש לשולחן קפה בסט פורצלן פרחוני, תוך שהוא מקפיד על כל כללי הטקס.
"את מוכנה שאני אספר לך על אישה אחת, שאת לא מכירה, שנקרא לה ל'?" הוא שואל. דקה אחר כך הוא כבר צולף צרור אבחנות על-אודות אישיותי, חלקן נכונות, חלקן רחוקות מהמציאות. הנוהל הזה, מתברר, כמעט קבוע אצל רבינוביץ' בפגישות ראשונות. על חלק מהפציינטים זה עובד. איש עסקים שלקה בדיכאון: "הוא הכיר אותי בקושי כמה דקות, וכבר עלה על חלק מהותי מהבעיות שלי". פסיכיאטרים אחרים אומרים כי אבחנות אינסטנט מהסוג הזה מתאימות לכל מיני מקצועות, אבל לא לפסיכיאטריה.
"בגלל הקשר שלי לדת, והעובדה שאני דובר יידיש על בוריה, כשהחליטו בתל השומר להקים מרפאה שתתמחה במגזר החרדי, שיבצו אותו שם. כדי להתגבר על מחסום הסטיגמה המרפאה מוקמה בכוונה מחוץ לאגף הפסיכיאטרי, ונקראה בשם הכיסוי 'מרפאת בני ברק'. בשביל להצליח עם חרדים צריך להבין לעומק את הבדלי המנטליות, לכבד אותם. להבין, למשל, שאם אצל חילוני אוננות היא לגיטימית, אצל החרדים שפיכת זרע לבטלה היא איסור דאורייתא, שיכול לגרום לחרדות ולדיכאון".
אין התנגדות מובנית לפסיכיאטריה בציבור החרדי?
"הסטיגמה שיש לטיפולים פסיכיאטריים היא עדיין קשה, ויש חשש שזה יפגע בשידוך. אצל הציבור הזה אין הבדל בין סכיזופרניה להפרעת חרדה קלה. פסיכיאטר זה חותמת. הורים, מחנכים ורבנים לא הפנו לטיפול מחשש שהנזק יעלה על התועלת. עדיף שלילד תהיה בעיית קשב וריכוז, אבל שלא תהיה עליו סטיגמה. זאת לא בעיה הלכתית, אלא בבחינת 'ושמרתם לנפשותיכם'.
"לרכוש את אמונם הייתה עבודה סיזיפית, קשה ואיטית. היה להם קשה לקבל אותי, אבל במשך השנים זה קרה ויצרתי קשרים עם חסידויות גור, בעלז, ויז'ניץ, הליטאים, 'עזר מציון' בראשות הרב צ'ולק, ועם 'עזרה למרפא' של הרב פירר. הציבור החרדי היה זר לי כי באתי מבית ציוני, וכשהפכתי לבן בית הופתעתי מהרצון שלהם לקדמה, מהרצון לקבל את הטיפולים הכי טובים, מהמטפלים הכי טובים. ובכל זאת זה עובד אצלם אחרת: תמיד יש מישהו שאחראי על התחום, ותמיד יבדקו אם אתה מתאים להם. בציבור החילוני אין מצב שידפקו אצלך בדלת ופילנטרופ שהגיע עם המטופל יעמוד שם ויגיד, בוא תטפל בבחור הזה, אני אשלם. היום מגיעים אליי חרדים מכל העולם - טורונטו, לונדון, אנטוורפן - לטיפול ולייעוץ".
מה מטריד חרדים?
"נתחיל בזה שאני מאוד מקנא בהם, כי איכות החיים שלהם עולה על זאת שלנו. כשרע ויש בעיה, הם פונים לבורא עולם, או הולכים לאדמו"ר או לרב, ומישהו לוקח עליהם פיקוד. דת היא סוג של אובססיה ומעין טיפול פסיכולוגי בזעיר אנפין, במיוחד אצל גדולי האדמו"רים. הכי קשה זה להיות בקונפליקט. כשאני, למשל, קיבלתי שתי הצעות עבודה מעולות, הסתובבתי שבוע נבול לגמרי. אצלם אין דבר כזה. עם הזמן נוצר מצב, שאם אתה חרדי בגילאים שבין 17 ל-22, הסיכוי שתקבל טיפול נפשי איכותי גדול מזה של חילוני".
וזה כולל גם תרופות פסיכיאטריות?
"כמובן. הם מאוד בקיאים בהבדלים בין התרופות. יש שני אדמו"רים שאני מדבר איתם על הרצפטורים במוח, ואני נפעם מרמת הידע שלהם. האדמו"ר הנוכחי מגור עשה מהפכה כשקרא ללכת לטיפול אם צריך, ועם כל הצניעות - אני שותף למהפכה הזאת בקהילה החרדית בארץ ובעולם. אני נותן עשרות הרצאות בפני מנהיגי הציבור הזה, כדי שיוכלו לזהות פתולוגיות".
גם אצל נשים?
"יותר גברים פונים, אבל יש גם נשים".
האדמו"רים לא פוחדים שתחזיר את המטופלים בשאלה?
"אחד הדברים שהם אומרים עליי הוא שכשאני יושב מול חסיד גור, אני יותר גור מגור. מטפל צריך להתאים את עצמו למטופל, לעולם הערכים שלו. התפקרות? להפך. אפשר להוציא בן אדם מהדת, אבל אי-אפשר להוציא את הדת ממנו. אני אותו הדבר. אני גר ברחוב יוקרתי, ואני שכן של עו"ד ויינרוט, שחובש כיפה שחורה, כי כנראה זה עדיין חשוב לי. מצד שני, טיפלתי גם באחד מראשי הפשע בארץ במשך תקופה ארוכה. טוני סופרנו ישראלי. הא בא עם סיפור של הפרעת חרדה שמופיעה אצל אלה שצריכים כוח ושררה. בכוונה לא נכנסתי לעיסוקים שלו, והוא מצדו התאמץ להראות כמה הוא נותן ותורם. נוצר בינינו קשר מאוד חזק. גמרתי לטפל בו לפני שלוש שנים, ובכל ראש השנה ופסח אני מקבל ממנו טלפון, 'ד"ר אילן, שינית לי את החיים'. כשהוא בא לחדש מרשמים, השיחה תמיד מסתיימת ב'אם מישהו עושה לך עוגמת נפש, תרמוז".
יש מטופלים שלא תקבל?
"כן. כאלה שעברו גילוי עריות. זה גדול עליי בתור אדם. אני לא מסוגל לשים את עצמי במקומם ולתת להם מעצמי ב-100%".
חסך נרקיסיסטי
רבינוביץ' מטפל לא רק בחרדים, אלא גם באנטיתזה החילונית המוחלטת שלהם: אנשי רוח, סלבריטיז ושועי המאיון העליון. כשהוא מדבר עליהם הטון שלו משתנה, וקצב ה'ניים דרופינג' הופך לעתים למסחרר: עברי לידר היה אצל הוריו בליל הסדר. חנוך דאום בא לאסוף אותו לפגישה עם פוליטיקאי בכיר מאוד, כל-כך בכיר שהוא מבקש ששמו לא יוזכר. הוא בילה בבר-המצווה של רועי למשפחת רהב. קברניטי העולם העסקי של ישראל מגיעים אליו לארוחות ערב על המרפסת.
כשהוא נשאל על כך, רבינוביץ', ייאמר לזכותו, לא מנסה לטייח: "למה אני נמשך אליהם? כי זה מכסה על חסך נרקיסיסטי מאוד גדול שלי להיות שליח האל, להרגיש שהבנאדם העשיר והמצליח זקוק לי. לדעת שכמה שהוא מוכשר, הוא מקשיב לי, ואני זה שנגעתי לו בנקודה שאף אחד לא הצליח לגעת".
אז אתה הפסיכיאטר של העשירים והמיוחסים?
"אני הפסיכיאטר של כולם. אני אוהב לראות בקליניקה מישהו מכפר שמריהו ומישהו מכרמיאל. זה מרגש ויפה. לקהל המבוסס כלכלית קל לי להתחבר מפני שגם אני ממעמד סוציו-אקונומי טוב. מאוד נוח להם איתי, כי אני מכיר את העולם שלהם. בארץ אני רואה בפועל הכי הרבה מטופלים, בין עשרה ל-12 ביום, 3,000 בשנה. אני קנאי למטופלים שלי, ויש לי אליהם רגש אבהי, אפילו שהם יכולים להיות יותר גדולים ממני ב-20 שנה. גם לאשתי לא אספר. פעם דיברתי עם ורדה ואמנון ז'קונט, והיא אמרה שהיא מספרת לו דברים מקצועיים. אצלי זה קו אדום. אני יכול לספר סיפורים, אבל אני משנה את הפרטים ככה שאי-אפשר יהיה לזהות במי מדובר, מתוך רצון שאחרים ילמדו ממנו. מצד שני, זה עשה לי מאוד לא נעים שחנוך דאום, מטופל שלי, כתב בעיתון על התרופות שהוא לוקח. מאוד כעסתי עליו, כי יש דברים שצריכים להישאר פרטיים. "בכלל, אצל אנשי הרוח יש נטייה לעשות שימוש בחיים האינטימיים, במשברים שחוו, בתרופות שהם לוקחים, כחלק מהצורך הנרקיסיסטי שלהם באהבה, או לקדם אינטרסים. איש עסקים מאוד חשוב יספר משהו מציצני כדי להראות שלא הכול מושלם. זה לא לגיטימי בעיניי. אם היינו בארצות הברית, זה היה אחרת. פגשתי את ברוק שילד
ס בכנס מקצועי, כשסיפרה על הדיכאון אחרי הלידה. היא סיפרה שלקחה סרוקסט אחרי התקפי בכי בלתי נשלטים, דיכאון, תחושות אובדניות ורגשי אשם נוראיים שלא התחברה לתינוקת. ברור שהיה לה צורך לקדם את הספר שכתבה על התקופה ההיא, אבל אמריקה יותר פתוחה. בישראל ישר שמים סטיגמה. זאת הסיבה שחשוב לי לדבר".
שליחות או כסף?
הנימוקים וההתנהלות של רבינוביץ' מצליחים לעצבן לא מעט מהקולגות שלו. כשהוא מדבר על שליחות, הם מזכירים שעזב בית חולים ציבורי והלך לעשות כסף. "בברנז'ה", אומרת פסיכיאטרית מוערכת, "הוא לא נחשב לאחד הרופאים הבכירים, כי אלה נמדדים על-פי מספר המחקרים שהם מפרסמים והחיבור שלהם לרפואה הציבורית. יכול להיות שהוא באמת רופא טוב למטופלים שלו, אבל הוא לא נמצא עדיין בדרג העליון ממש. אנחנו רוצים להפוך את המקצוע ליותר ידידותי, אבל לא לפופוליסטי".
עוד ביקורת נוגעת למידת החשיפה שלו. פסיכיאטר בכיר מבית חולים במרכז הארץ אומר שרבינוביץ' נוטה להפוך את עצמו למרכז על חשבון המטופלים. לדבריו, גם בהופעות בכלי התקשורת, מן הראוי היה שרבינוביץ' לא ייחצן את עצמו ואת אישיותו, אלא את המקצוע וחשיבותו.
פסיכיאטר אחר אומר כי רבינוביץ' הוא בהחלט פסיכיאטר סביר, אבל יש לו נטייה לייחס לעצמו כישורים ויכולת הרבה מעבר למה שאחרים מייחסים לו. לדבריו, לרבינוביץ' יש עוד מה ללמוד, וחבל ש"הוא קופץ מעל הפופיק".
רבינוביץ' טוען שהוא לא מתרגש מהביקורת, אבל לא נשמע משכנע במיוחד. "רק עכשיו סיימתי מחקר בינלאומי עם פרופ' יורם ברק ופרופ' יהודה ברוך, מנהל אברבנל, שמהווה פריצת דרך בהפרעה טורדנית-כפייתית, שבאה לידי ביטוי ברחיצת ידיים אין-סופית, חיפוש אחד מין, דאגה לבריאות או עבודת יתר, שממנה סובלים לא מעט אנשי עסקים", הוא אומר ומדגיש שיש לו כמה יתרונות מקצועיים על-פני הקולגות - למשל בכל הנוגע לטיפול תרופתי. "תרופות ריתקו אותי כבר כשהייתי מתמחה. התחלתי לנסוע כמעט לכל כנס מקצועי בעולם, על חשבוני. הפכתי לפריק של ידע בתחום. חקרתי על כל תרופה חדשה, והשגתי דוגמאות בשביל מטופלים, כי הן מאוד יקרות, ומכיוון שהכרתי אותן טוב כל-כך, זה נתן לי 'פור' על רופאים אחרים.
"הייתי מגיע עם מזוודות מלאות בתרופות מחו"ל. היו צוחקים עליי שאם יעצרו אותי לביקורת במכס, אני אהפוך לכותרת ראשית בעיתון. אנשים באו אליי לטיפול ברפואה הציבורית, קיבלו תרופות שעולות אלפי שקלים, ואני צברתי ניסיון. בגללו אני מוזמן להרצאות, ואני עורך מחקרים דרך ועדת הלסינקי, חלקם במימון חברות התרופות עצמן. היתרון שלי הוא שאני חבר אישי של דורון שליט, מנכ"ל 'אלי לילי' בישראל; דורון בן-עמי, מנכ"ל 'לונדבק'; וקיי קלייב, מנכ"ל 'יאנסן סילג' ובכירים בדרגים השונים של חברת 'טבע'. אני גאה באינטגריטי המקצועי, כי אני תמיד אומר באמת מה שאני חושב על התרופות".
רבינוביץ' אמנם לא מותח ביקורת ישירה על הקולגות, אבל בין השורות מבצבצת ביקורת נוקבת: "יש לי יתרון על רופאים אחרים: אני מבוסס גם מהמקצוע, גם מהבית וגם מרעייתי. אי-אפשר לקנות אותי. אף אחד לא מממן את הטיסות שלי לחו"ל. אני לא מאשים רופאים במערכת הציבורית שמקבלים את כל טובות ההנאה מחברות התרופות. הם מקבלים משכורות רעב ויחס מזלזל, אז באמת שאין להם ברירה. אני לא כזה: הייחודיות שלי היא פה גדול, היא העובדה שאני לא פוליטיקלי קורקט".
משחק המושבעים
אחד הדברים היותר מסקרנים בעיסוקיו של רבינוביץ' הוא עסקיו בחו"ל. שם, הרחק מענף הפסיכיאטריה הדחוס של ישראל, הוא מסייע בהשמה של בכירים. "למשל, היושב ראש רוצה להכניס מנכ"ל חדש. אני יושב איתו לכמה 'לאנצ'ים', מכין פרופיל, ומקבל המון כסף". שני עיסוקים אחרים שלו, נדמה שיצאו ישירות מספרי מתח: פרופילים למטרות פוליטיות וייעוץ לנאשמים.
מטבע הדברים הוא לא מוכן לפרט, אבל ממה שהוא כן אומר מתברר שבשלוש השנים האחרונות הוזמנו אצלו מספר "פרופילים פסיכודיאגנוסטיים" של דמויות פוליטיות בכירות בארצות הברית, שהזמינו יריבים פוליטיים כדי לעשות בהם שימוש בקמפיינים. רבינוביץ' אומר כי שיטות דומות הגיעו גם לפוליטיקה הישראלית, אולם שוב מסרב לפרט.
עיסוק אחר של רבינוביץ' בחו"ל הוא ייעוץ לנאשמים בבתי משפט בארצות הברית. רבינוביץ' מספר שהגיע לתחום דרך אנשי עסקים ישראלים שבהם טיפל, שהכירו לו אנשי עסקים אמריקאים. הייעוץ, הוא אומר, מבוסס על בחינת הפרופילים של המושבעים ועל ייעוץ לנאשם כיצד עליו לנהוג מולם בבית המשפט. עד כה הוא עשה שישה-שבעה משפטים מסוג זה.
בישראל, רבינוביץ' מסרב לעשות דברים דומים. ההסבר שלו מעניין: "הביצה פה נורא קטנה", הוא אומר, ורומז כי המידע על-אודות מי ביצע את העבודה יהיה מוכר לכולם.
העבודה המרובה של רבינוביץ' בחו"ל מחייבת אותו לטוס הרבה, עניין שאינו חביב עליו כלל.
אז איך אתה מתגבר? אתה לוקח תרופות פסיכיאטריות?
"בוודאי. כשאני טס ולא מצליח לישון אני לוקח חצי כדור נגד חרדה עם כדור שינה. הכדורים שינו לי את חוויית הטיסה מהקצה אל הקצה. לפני עשור, רעייתי ואני עברנו בעיה עם אחד הילדים. אני מצטער שלא היו אז התרופות של היום. ההתמודדות שלנו אז הייתה נראית אחרת לגמרי". "