האם חברה ממשלתית יכולה להתפרק מרצון בשל אי-יכולתה לפרוע את חובותיה, או שמא על המדינה לפרוע את החובות ולהעביר את הפירוק למסלול סולבנטי? זו השאלה בה נדרש להכריע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדן היום בבקשת הפירוק שהגישה החברה לפיתוח חוף ים המלח, חבל סדום וערד.
מדובר בחברה ממשלתית המוחזקת בכ-99% ע"י המדינה ועוסקת בפיתוח אזור חמי זוהר ועין בוקק. לטענתה, עקב הקפאת שיווק הקרקעות באזור, נגדע מקור ההכנסה העיקרי שלה - דמי פיתוח מיזמים - והיא נקלעה לקשיי נזילות, בנוסף למאזנה הגירעוני. אם לא די בכך, הרי שעומדות נגדה תביעות בהיקף כ-25 מיליון שקל, שעדיין מתבררות בבית המשפט.
בשנים האחרונות פנה דירקטוריון החברה למדינה, באמצעות שר התיירות, האחראי על החברה, במטרה לבדוק את מדיניות הממשלה ביחס להמשך הפעלת החברה או פירוקה. פניות אלה נותרו ללא מענה ולכן הודיעו הדירקטורים בחברה על התפטרותם החל מאוקטובר 2006.
ואולם גם לאחר מכן לא החליטה המדינה על עתיד החברה ובמקום זאת מינתה דירקטורים חדשים בלי לקבוע מדיניות. מנהל הכספים הודיע לשר התיירות, שהחל ממאי 2007 לא יהיו לחברה אמצעים לתפעול שוטף, ובעקבות זאת התקיימה ישיבת דירקטוריון במשרד התיירות, שם נמסר לחברה שהמדינה לא תקצה לה משאבים נוספים.
בסוף מרץ האחרון התכנס הדירקטוריון והחליט שאין מנוס מפירוק, כפי שסבר גם מנהל רשות החברות הממשלתיות, אייל גבאי. באמצעות עו"ד אהוד ערב ממשרד כהן, בר-אל ושות', ביקשה החברה להוציא צו לפירוקה בשל חדלות פירעון ולאור החלטתה שהיא תפורק ע"י בית המשפט.
"בניגוד לאינטרס הציבורי"
אלא שבינתיים, לפחות גורם אחד מתנגד לפירוק. ל"גלובס" נודע, שחברת סולמד מרכז מרפא ומחקר ים המלח, שתובעת מהחברה פיצוי בסך כ-8 מיליון שקל, פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, שר המשפטים, מנהל רשות החברות והכנ"ר, בבקשה לקבל את עמדתם על בקשת הפירוק, נוכח נטישת החברה ע"י המדינה.
באמצעות עו"ד אילן שביט, ראש משרד צדוק ושות', טוענת סולמד שמשמעות קבלת בקשת הפירוק היא "חציית קווים אדומים בהתנהלות מדינה בניגוד לאינטרס הציבורי" ואף "שינוי דרמטי של כללי המשחק העסקיים מול חברות ממשלתיות, נוכח הפגיעה באמון הציבור בחברות מסוג זה".
לדבריו, "יזמים, משקיעים ואנשי עסקים שישקלו להיכנס למו"מ על עסקאות עתידיות עם חברות ממשלתיות, ידרשו ביטחונות חיצוניים ויתמחרו גם את הסיכון הפרדוקסלי, שלמרות שמדובר בחברה ממשלתית, היא עלולה שלא להיות מגובה ע"י הממשלה".
סיכון כזה, הוא מזהיר, "עלול לצמצם את העניין העסקי בחברות ממשלתיות, להדיר את רגלי המשקיעים הזרים מעסקאות בישראל עם חברות ממשלתיות ובכלל, לייקר את עלות הפרויקטים עימן בסכומי עתק ואף למנוע יצירת מקומות עבודה ופרנסה חדשים, וזאת מעבר לפגיעה האנושה בתדמית המדינה".
שביט טוען, שמעולם לא פירקה המדינה חברה ממשלתית חדלת פירעון, אלא להיפך: היא רכשה חברות פרטיות כדי למנוע את קריסתן. פורמלית, הוא טוען, לפי שתי דרכי הפירוק שבחוק החברות הממשלתיות, לפירוק החברה נדרשת החלטת ממשלה ואין די בהחלטת דירקטוריון ורשות החברות הממשלתיות, שהם רק גורמים מייעצים ולא מחליטים.
ברמה המהותית, הוא מוסיף, "אין להעלות על הדעת שמדינה תותיר נושים שהתקשרו עם חברה ממשלתית שבבעלותה בפני שוקת שבורה, מבלי לפרוע את חובותיה קודם הפירוק".
סולמד הגישה לבית המשפט התנגדות לפירוק, מנימוקים אלה.
בתום הדיון, בו יוצגה סולמד ע"י עו"ד יוכי כדיר-פז ממשרד צדוק, קבעה השופטת שרה דברת שאכן חברה ממשלתית יכולה להתפרק מרצון רק בהחלטת ממשלה. היא הורתה לחברה להציג החלטה כזו עד ל-30 בספטמבר, אחרת תימחק בקשת הפירוק. בהמשך תיבחן השאלה האם המדינה אכן חייבת לפרוע את חובות החברה כתנאי לפירוק מרצון, להבדיל מפירוק לבקשת נושה. (פש"ר 3212/07).