צפון מזרח עיראק. כמה קילומטרים מחוץ לכפר טאוקה מסתלסל עשן שחור מעל הגבעות הירוקות, כשהשריפה, ששטחה מגיע לשלושים מטרים, ממשיכה להשתולל באין מפריע. נג'מן יוסף, חבר לשעבר בגרילה הכורדית, צופה במחזה, ומחייך. השריפה הזו, בניגוד למתקפות שמתרחשות ביתר האזורים בעיראק, היא דווקא סימן חיובי: מה שנשרף כאן הוא הנפט העודף שגועש מאחת הבארות הראשונות שנחפרו באזור מאז נפילתו של סדאם חוסיין, לפני כארבע שנים.
יוסף, שהדף פעם את משמר הרפובליקה של סדאם בהרים הסמוכים, ויתר על הקלצ'ניקוב שלו לטובת עבודה באסדת נפט שנבנתה בידי החברה הנורבגית לקידוחי נפט DNO. החברה הנורבגית לא נמצאת שם לבד, חברות להפקת נפט מקנדה, משווייץ, מטורקיה ומבריטניה חוקרות כולן את האזור, שנמצא בשליטת הכורדים מאז 1991. "קודם הייתי לוחם", אומר יוסף בן ה-30, ששרד, כאמור, את מלחמת החורמה האכזרית שניהל סדאם נגד הכורדים. "עכשיו אני בונה את כורדיסטן, והנפט יעזור לנו".
יוסף ושאר חמשת מיליון הכורדים יושבים על מאגר נפט עצום ממדים, ששר משאבי הטבע הכורדי והממשלה העיראקית מעריכים אותו ב-25 מיליארד חביות נפט. הללו טמונות בשטח אדמה מסולע הכפול בגודלו משטח ניו ג'רזי. לשם השוואה, מדובר ביותר מפי שניים מכמות חביות הנפט שנמצאות, לפי ההערכה, במאגר של מקסיקו, או יותר מ-80% ממאגרי הנפט בארצות הברית. הטריטוריה הכורדית כוללת שלושה מחוזות: סולימניה, ארביל ודוהוק, הדחוקים בין טורקיה בצפון, סוריה במערב ואיראן במזרח.
אחרי ששוחררו משלטון סדאם - שהכורדים אומרים כי השתמש בפצצות ובנשק כימי כדי להרוג יותר מ-180 אלף מבני עמם - הם פותחים את השער להשקעות זרות, אבל אינם מסתפקים בכך. על הפרק נמצאת גם האפשרות להרחיב את השליטה הכורדית מעבר לשלושת המחוזות, לאזורים סמוכים שגם בהם יש אוכלוסייה כורדית גדולה, כשהמטרה העיקרית והקורצת ביותר היא העיר המעורבת-אתנית קירקוק, שנמצאת במרחק 97 קילומטרים מהבירה הכורדית ארביל. בקירקוק שוכן שדה הנפט השני בגודלו בעולם.
הטריטוריות החדשות יעניקו לכורדים מאגר פוטנציאלי של לא פחות מכ-55 מיליארד חביות, או כמעט חצי מהנפט העיראקי. כולל עשרה מיליארד חביות בקירקוק ו-20 מיליארד חביות באזורי מחלוקת אחרים, אומר אשטי הווארמי, השר הכורדי למשאבי טבע. אם אכן כך יהיה, הרי שלכורדים בעיראק יהיה יותר נפט מאשר לניגריה, יצרנית הנפט הגדולה באפריקה. ההתרחבות הכורדית עלולה גם להצית את העימות עם טורקיה - שבה מתגורר מיעוט כורדי - המתנגדת להשתלטות הכורדים על קירקוק.
"הכורדים רוצים לפצות על הזמן האבוד תחת שלטון סדאם", מסביר פרנקלין לווין, לשעבר תת שר המסחר האמריקאי. ארצות הברית, שפלשה לעיראק ב-2003, מנסה לשכנע חברות בנייה ופטרו-כימיקלים להשתמש באזור הכורדי כבסיס לפעילותן. "אנחנו רוצים לעודד חברות שבוחנות את עיראק לחשוב על האזור הכורדי כשער אפשרי למדינה", הוא אומר.
גלאס לייטון, מנהל Kurdistan Development Corp., חברה שבסיסה בארביל, אומר כי הכורדים רוצים ליצור מרכז מסחרי שאינו מבוסס רק על תעשיית הנפט. "המטרה שלנו היא להגיע לעמדה שבה אנחנו מהווים איום על דובאי", מצהיר לייטון, בהתייחסו לאמירות שהפכה למרכז תיירותי וכלכלי.
"אם יורים עליכם, אל תעצרו"
אבל בדרכם של הכורדים להגשמת מאווייהם עומדים לא מעט מכשולים. בפברואר אמנם אישר הקבינט העיראקי גרסה ראשונית של חוק הנפט, ששיפרה את מצבם של הכורדים, מכיוון שהיא אפשרה לממשלות האזוריות לנהל שדות נפט לא מפותחים כמו זה שבטאוקה, אבל כעבור חודשיים כבר הציג שר הנפט חוסיין שאהריסטאני תיקונים לגרסה הראשונית, אשר שמטו את הקרקע מתחת לשאיפות הכורדיות. על-פי ההצעה של השר השיעי, השליטה ב-93% ממאגרי הנפט במדינה תועבר לידי חברת הנפט הלאומית של עיראק.
הכורדים, שלדבריהם ההצעה מותירה אותם עם שדות נפט שאינם אטרקטיביים מבחינה מסחרית, מיהרו להגיש הצעה נגדית. לפי התוכנית שלהם, רק 58% מהמאגרים בעיראק ינוהלו בידי חברת הנפט הלאומית. השאר יחולקו בין הממשלה הכורדית האזורית וגופים נוספים. הכורדים גם מציעים שרווחי הנפט של המדינה יחולקו בין האזורים על בסיס אוכלוסין. חברים כורדים בפרלמנט העיראקי, אשר שולטים ברבע מן המושבים בו, ידחו את טיוטת החוק במתכונתה הנוכחית, מבהיר דובר הממשלה הכורדית האזורית, חאלד סאלי.
בינתיים, שר הנפט שאהריסטאני הזהיר את הכורדים שלא לחתום על עסקות נפט עם חברות זרות. במארס הוא אמר שאפילו ההסכם עם DNO עלול להיות בלתי תקף, משום שהוא לא אושר בידי הממשלה המרכזית. "כל החוזים שנחתמו ביד השלטון הקודם או בידי השלטון הצפוני יצטרכו לעמוד בתנאי החוק החדש", אמר שאהריסטאני בוינה, בפגישה של ארגון יצואניות הנפט.
ההתנהלות הזאת, בתוספת האלימות במדינה שאינה שוככת - רק במאי נהרגו בעיראק 2,123 אזרחים, אף שארצות הברית הציבה במדינה שלושים אלף חיילים נוספים - מותירה בינתיים את חברות הנפט הגדולות על הגדר.
רושיד יונסי, אנליסט מאירוסיה גרופ, חברה ניו יורקית שמייעצת בנוגע לסיכונים פוליטיים, אומר כי חברות גדולות חוששות שאם ייכנסו לאזור הכורדי לפני שחוק הנפט יאושר, הן יפגעו בסיכויים שלהן לעבוד באזורים אחרים בעיראק. "חברות נפט גדולות לא רוצות לפגוע ביחסים שלהן עם בגדד", הוא אומר.
בשלב זה, הדבר מותיר את הכורדים בעיראק עם חברות קידוחי נפט כמו DNO. החברה הנורבגית חתמה על שני הסכמים לייצור משותף עם הממשלה האזורית הכורדית ב-2004, והשיגה נתח של 55% בשניהם. DNO תיקח 10%-30% מהרווחים, השאר ילך לממשלה האזורית. ל-DNO יש שמונים משאיות שעומדות מוכנות בשדה, כדי להתחיל במשלוחים לשווקים מקומיים, והיא מחכה לאישור מבגדד כדי להשתמש בצינור הנפט לטורקיה, הנמצא בבעלות הממשלה המרכזית. "חתמנו על ההסכמים שלנו לפני שהממשלה הזמנית נכנסה לתפקידה ב-2004", אומר מגנה נורמן, ראש היחידה העיראקית של DNO. "לקחנו את כל הסיכונים הפוליטיים. אמור להיות פיצוי על כך".
DNO מתמודדת גם עם קשיים מסוג אחר. ההגעה מטאוקה לארביל מהווה אתגר לוגיסטי לא פשוט. נורמן וצוות המהנדסים הכורדים והצרפתים שלו עוזבים את הבירה בשיירה של שלוש מכוניות ספורט בארבע וחצי בבוקר, ביום שני אחד בחודש מארס. לפני שהם יוצאים לדרך, הם מקבלים מיועץ אבטחה דרום אפריקאי את התדריך הבא: "אם מנהיג הצוות שלכם נהרג, לכו בעקבות הנהג שלכם. אם יורים עליכם, פשוט תנהגו. אל תעצרו".
אחרי חמש שעות של ניווט מנער עצמות בדרכי העפר, השיירה מגיעה לטאוקה. מלבד צלחת לוויין, נדמה שבתי העפר לא השתנו במאה השנים האחרונות. יש רק סימן אחד של עושר התחלתי: במעלה הגבעה, בינות לעשב הירוק, מתגלים להם זרמים של נפט גולמי. "פעפוע הנפט היה רמז לכך שיכול להימצא כאן נפט בכמות מסחרית", מסביר נורמן.
מאוחר יותר, למראה האש בבאר, נורמן כמעט קופץ משמחה. אחרי הקידוח, חברות נוהגות לפרק את הבאר כדי לראות כמה מהר פורץ הנפט. ברוב המקרים, אין מתקני אחסנה בשעת מבחנים כאלה, אז הקודחים פשוט שורפים את הנפט. עוצמת השריפה יכולה להוות סמן ללחץ הנפט בבאר.
בתחילה העריכו ב-DNO את שדה טאוקה כולו במאה מיליון חביות, ושיערו כי בשיא הייצור, בשנה הבאה, הוא יוכל להגיע לחמישים אלף חביות ליום. עכשיו נדמה כי הוא עשוי להכיל הרבה יותר. הבאר שנשרפת, החמישית של DNO בטאוקה, היא בעלת קצב זרימה של 12 אלף חביות ביום, 40% יותר מבאר שהתגלתה מוקדם יותר באזור. "עוד כמה בארות כאלה, ונגיע ליעד שלנו בסוף השנה", אומר נורמן. החברה מקווה להפיק מהשדה בטאוקה שלושים אלף חביות ביום עוד השנה.
מכרה זהב לא מנוצל
עיראק, שמוצפת בנפט, לא הגיעה לשיא הייצור שלה זה שלושה עשורים. בשיאה, ב-1979, הפיקה המדינה 3.7 מיליון חביות ביום - נתון שמתגמד רק אל מול יכולות הייצור של איראן ושל סעודיה. במהלך שמונה שנות המלחמה עם איראן, הבארות הופצצו, ובאופן טבעי הושקעו רוב המשאבים במלחמה. ב-1990, שנתיים לאחר השלום עם איראן, פלש סדאם לכוויית, מה שהוביל למלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. האו"ם בלם את פיתוח שדות הנפט במדינה באמצעות הטלת סנקציות שאסרו על חברות להשקיע בעיראק. הסנקציות היו בתוקף עד 2003, אז הופל משטרו של סדאם, שכידוע הורשע בידי בית דין עיראקי, והוצא להורג בשלהי 2006.
כיום, לפי נתונים שבידי האמריקאים, עיראק מפיקה 1.95 מיליון חביות ביום. בערך חצי מן הייצור ב-1979, ו-27% פחות מ-2.6 מיליון החביות ליום שהופקו במדינה לפני הפלישה האמריקאית. רק 27 מתוך 78 שדות הנפט שפעלו בעיראק מתפקדים כרגע. לפי מינהל המידע האמריקאי לאנרגיה, רק 10% מהשטח העיראקי נחפרו בניסיון למצוא נפט. דוח שפרסמה במאי השנה חברת הייעוץ HIS מאנגלווד, קולורדו, קובע כי ייצור הנפט במדינה יכול להכפיל עצמו לארבעה מיליון חביות ליום בתוך חמש שנים. "מצב הביטחון והיעדר חוק הנפט גורמים לכך שרוב חברות הנפט ייוותרו מחוץ למדינה", אומר סעד רהים, אנליסט בחברת PFC Energy. "אם המצב הזה ישתנה, עיראק תוכל להיות מכרה זהב".
הכורדים חיכו שנים כדי ליהנות ממכרה הזהב הזה. כ-30 מיליון כורדים חיים באזורים ההרריים של איראן, עיראק, סוריה וטורקיה, מה שהופך אותם לקבוצה האתנית הגדולה ביותר במזרח התיכון, שהיא חסרת מדינה משל עצמה. רוב הכורדים הם כנראה צאצאיהם של השבטים ההודו-אירופיים שעברו באיראן. האתניות שלהם קרובה יותר לאיראנים מאשר לזו של הערבים, והם מדברים גרסה הודו-אירופית של פרסית.
הכורדים העיראקיים מעולם לא קיבלו את העובדה שהם חלק מעיראק. אחרי תבוסת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה, הם זכו בהבטחה לאוטונומיה באמנת סוור מאוגוסט 1920. האמנה מעולם לא אושרה. במקום זאת, השתלטו צרפת ובריטניה על השטחים שהחזיקה האימפריה העותומנית במזרח התיכון. וינסטון צ'רצ'יל, מזכיר הקולוניות של בריטניה באותה תקופה, סייע לחבר ביחד את הכורדים, השיעים והסונים, וב-1920 יצר, למורת רוחם של הכורדים והשיעים, את עיראק המודרנית.
במשך שישים השנים האחרונות לחמו הכורדים בעיראק להשגת אוטונומיה - והפסידו. הם הפכו לכלי משחק פוליטי שנתקע בין עיראק, טורקיה ואיראן, אומר חימדד מוחמד, מרצה באוניברסיטת סלאח א-דין בארביל. "יש פתגם כורדי שאומר כי לכורדים אין שום חברים מלבד ההרים", הוא מספר, "ההרים הרי לא יכולים לבגוד בך כשהאינטרסים משתנים".
עוד לפני נפילתו של סדאם, תכננו הכורדים את תעשיית הנפט שלהם. ב-2002 הזמין ג'לאל טלבאני, מי שהיה אז מנהיג "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן" - אחת משתי התנועות הפוליטיות הכורדיות המרכזיות - את חברת קוקורובה הטורקית להקים מחלקה לנפט בעיראק. המטרה של טלבאני הייתה לפתח את שדה טאקטאק, שנמצא במרחק 120 קילומטרים צפונית מערבית לסולימניה, העיר השנייה בגודלה באזור הכורדי.
ביולי 2002 נחתם הסכם הייצור המשותף, וחודש לפני הפלישה האמריקאית, בפברואר 2003, השתלטה המחלקה הטורקית על השדה. הטורקים אמורים להתחיל לשאוב 200 אלף חביות ביום עד 2009.
"אחרי שהוכרז על האזורים האסורים בטיסה בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, לכורדים הייתה מידה גדולה יותר של אוטונומיה, אבל לא הייתה להם הזדמנות לבנות כלכלה", אומר לווין. עכשיו הכלכלה וההשפעה הכורדית צוברות תאוצה. ב-2005 הם בחרו את הנשיא האזורי שלהם, מסעוד ברזאני. צבא של 90 אלף חיילי "פשמרגה", או בתרגום מכורדית "אלה שצפויים למות", מסייר בגבול עיראק-כורדיסטן. אף דגל עיראקי אינו מתנופף באזור. חיילים עיראקים לא יכולים להיכנס ללא אישור.
הכורדים הם, לראשונה, שותפים מלאים בממשלה הלאומית העיראקית, אומר סאפין דיזאיה, יועץ לנשיא הכורדי ברזאני. טלבאני הוא כיום נשיא עיראק, וידוע בשם החיבה שלו "מאם ג'לאל", כלומר, "הדוד ג'לאל". סגן ראש הממשלה סאליח אברהים והמזכיר לענייני חוץ הושייר זובארי גם הם כורדים. "אנחנו הדבק שמחזיק את עיראק ביחד", אומר דיזאיה. "אנחנו מנסים להדביק בחזרה את המפטי דמפטי".
בארביל, 350 קילומטרים מבגדד, יותר משני תריסרים מנופים מתנשאים מעל אתרי בנייה. כמעט כל ההשקעה הזרה בעיראק מתמקדת באזור הכורדי, אומר לייטון, שמחזיק קלצ'ניקוב טעון ליד השולחן שלו. הוא אומר כי למד לירות כשהיה בן 9, ומוסיף כי סדאם הצמיד תג מחיר לראשו בשנות ה-90, משום שסייע לכורדים. "לכל אדם בעיראק יש רובה", הוא אומר.
באפריל, National Real Estate Co., אחת מהחברות המונפקות הגדולות בכוויית, חתמה על הסכם עם החברה לפיתוח כורדיסטן, לבניית מלון בן 300 חדרים ומרכז מסחרי בארביל. החדרים האלה יצטרפו לפרויקטי פיתוח של דיור יוקרה כמו הכפר הבריטי, שמהווה קהילה מוגנת. פרויקט חצי גמור אחר, שנקרא עיר החלומות, עשוי לכלול מרכז כנסים, סופרמרקט ובית ספר בסגנון אמריקאי.
הקרב על קירקוק
ה-20 במארס, ערב השנה הכורדית החדשה, ממחיש היטב את תחושת הבידול והאופטימיות של הכורדים. במבצר הישן, שהוא הסמל של ארביל, מנגנת התזמורת מוזיקה מסורתית בעזרת דאף, שהוא תוף גדול, וני, שהוא חליל. בחורים, במכנסיים רחבים ובחגורות צמר רחבות בסגנון כורדי, רוקדים. ילדים מצחקקים רצים במעלה מדרגות נעות חדשות ובמורדן בקניון נסדאק הגמור למחצה, שבנייתו עלתה כמיליארד דולר.
הכורדים עדיין יכולים לפספס הכול, משום שהם שוקלים להשתלט על קירקוק, אומר ג'וסט הילטרמן, מנהל פרויקט בעבור International Crisis Group בעמאן שבירדן. קירקוק, שהייתה ידועה פעם בשם "באבא גורגור", שפירושו בכורדית "אב האש", מחזיקה במאגרי הנפט השניים בגודלם רק לשדה גוואר שבסעודיה.
סדאם גירש 120 אלף כורדים, טורקמניסטנים ואשורים מצפון עיראק כדי להפוך את קירקוק לערבית יותר, אומר נרמין אחמד, מנהל במשרד לעניינים חוץ אזוריים בממשלה הכורדית האזורית, שמטפל בשטחים שנויים במחלוקת. הכורדים אומרים שהם האנשים המתאימים לפיתוח הפוטנציאל של קירקוק. "קירקוק היא לבה של כורדיסטן", אומרת נעמה יוסוף ג'ומה, 68, שחיה בקירקוק כל חייה. "אם הם ייקחו מאיתנו את קירקוק, אנחנו ניקח את בגדד".
הנסיעה בת תשעים הדקות מארביל לעיר המאובקת ומכוסת האשפה קירקוק מחייבת ויתור על הבטיחות היחסית השוררת בבירה הכורדית, והתוודעות אל המחבלים המתאבדים וההתפרקות המוניציפלית המאפיינת את שאר חלקי עיראק. ב-19 במארס החריד פיצוצם של סדרת מכוניות תופת ומטענים נוספים את העיר. 18 בני אדם נהרגו ו-50 נפצעו.
מעבר למתחם המוקף בקירות כהים ששימש בימיו של סדאם ככלא, מעטרות אסדות נפט את הנוף השומם. שריפה של גז טבעי בוערת באובך שמש אחר הצהריים. במחסום צבאי עיראקי, חיילים לבושים אפוד מגן מציצים בעצבנות מעבר לשקי חול ולחוטי תיל. בתוך העיר, בתי החולים, תחנות המשטרה ורוב השירותים הממשלתיים בקושי מתפקדים, אומר עבדול רחמן מוסטפה, מושל קירקוק. "בגדד לא מספקת מספיק תמיכה", אומר המושל, שבדצמבר ניצל מניסיון התנקשות בו. "העיר הזו מעולם לא נהנתה מהנפט שלה".
הכורדים מחפשים דרך חוקית לקבוע את עתידה של קירקוק. חלק אחד של החוקה העיראקית החדשה, סעיף 140, קורא למשאל עם עד סוף 2007 כדי לקבוע את גורלם של כל השטחים שאותם תובעים העיראקים לעצמם. ועדה ממשלתית עיראקית מציעה 20 מיליון דינרים עיראקיים (כ-20 אלף דולר) וחלקת אדמה בדרום המדינה למשפחות ערביות שיעזבו את קירקוק. אין עדיין סטטיסטיקות שיכולות להצביע על כך שאנשים אכן עוזבים. "סדאם גירש את הכורדים והביא את הערבים", אומר אחמד. "החוקה מציעה פתרון חוקי, ואנחנו רוצים ליישם אותו".
השיעים והסונים של עיראק מתנגדים למשאל העם, שבו צפויים הכורדים לנצח. גם טורקיה מתנגדת לשליטה הכורדית בקירקוק, משום שהצעד עלול לעורר את 20 מיליון התושבים הכורדים בטורקיה לדרוש זכויות רבות יותר.
זה מותיר את הכורדים במצב בעייתי. אם הם ירגיזו את טורקיה, הם עלולים להחליש את אחד מעמודי התווך של אסטרטגיית הנפט הכורדית, המתבססת על יצוא לשכנה הגדולה. "הכורדים העיראקיים לא יקבלו דבר אם הם לא יוכלו לייצא את הנפט שלהם", אומר סונר קגפטאי, מנהל תוכנית המחקר הטורקי במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב.
יצוא נפט גולמי הוא הכרחי, אומר נורמן מ-DNO. החברה הנורבגית התקינה צינור באורך 43 קילומטרים מהשדה שלה בטאוקה לצינור שמחבר את קירקוק לנמל הטורקי ג'ייהאן. הצינור מקירקוק מוליך דרומה שמונים קילומטרים עד למזקקה, ואז פונה צפונה שוב, לכיוון הגבול הטורקי, ועובר דרך שטח שנשלט בידי הממשלה הכורדית האזורית. האירועים האלימים שיתקו את החלק שמונח בשטח הסוני. DNO מתכננת להשתמש רק בחלק שנשלט בידי הכורדים, שלא הותקף.
מכשולים מן הסוג הזה הם בדיוק אלה שמרתיעים את ענקיות הנפט העולמיות. "חברות נפט לא מתכוונות להתחייב, אלא אם כן האבטחה תשתפר והן יוכלו להבטיח את ההשקעה שלהן", אומר יונסי מקבוצת אירוזיה, "ייתכן שיידרש זמן מה". אבל הכורדים הרי כבר רגילים להמתין. הם מהמרים על כך שהפעם, למרות הסיכונים העצומים, הפיתוי להתעשר מהנפט שברשותם יביא סוף-סוף את הסיוע החיצוני שלו הם זקוקים. "