אלת המזל בלי ספק מחייכת אל עורכי הדין תמי ויהודה רווה. אולי כי גם היא הוזמנה לאחת המסיבות וקבלות הפנים שהם עורכים, והתערבה בקהלם של השופטים העליונים והמחוזיים, עורכי הדין, השרים ואנשי העסקים אשר עמדו וכוסיות בידיהם ליד אחד מחלונות הענק בדירת הגג ברחביה, שמהם נשקפת ירושלים כולה. על אף שבשנים האחרונות הם מדלגים בין ירושלים, הווילה בקיסריה והדירה במרכז תל אביב - לאחרונה השלימו רכישה של דירה בפרויקט G תל אביב ברחוב השופטים, ובתום הבנייה יהיו שכניה של המיליארדרית שרי אריסון שרכשה טריפלקס בפרויקט - בני הזוג רווה עדיין נחשבים למלכי חיי הלילה של מעמד מאוד מסוים בירושלים. האליטה, כמובן.
האירוע בה"א הידיעה שנקשר חברתית לשמם של בני הזוג הוא מסיבת יום העצמאות המסורתית שלהם, מוסד בן למעלה מ-25 שנה. "בירושלים הייתה מסיבת פורים מסורתית", אומרת תמי, "אפילו מצאתי לא מזמן תמונה של אופירה נבון ושלי מחופשות לחתולים. אבל ביום העצמאות לא היה כל-כך מה לעשות. אז החלטנו לעשות מסיבה. זה התחיל בקוטג' שהיה לנו אז בגבעת אורנים, אחר כך סיפחנו גם את הקוטג' של השכנים. וכשכבר היה צר המקום, עברנו למועדון הספורט במושבה הגרמנית. כל שנה הייתה 'ועדת קישוט' שהכינה את המסיבה. בהתחלה גם כל אחד הביא איתו אוכל, אבל כעבור כמה שנים עברנו לקייטרינג".
למסיבות, הידועות בעליצותן, מגיעים כ-500 איש מצמרת הפוליטיקה, העסקים והמשפט. בשנה שעברה, למשל, היו בין השאר בינה ורוני בר-און (שר האוצר), אלה ואביגדור ליברמן (השר לעניינים אסטרטגיים), יורי שטרן (חבר הכנסת שנפטר מאז), השופט בדימוס גבריאל בך. בכמה מהמסיבות הקודמות היו רות ומאיר שטרית (שר הפנים). אהוד אולמרט גם הוא היה אורח בחלק מהאירועים בבית הזוג, אולם מאז התמנה לראש הממשלה סידורי האבטחה מונעים את התענוג.
למוזיקה אחראי בדרך כלל הדי-ג'יי הוותיק מ"קול ישראל", קובי מרדו, שמשמיע להיטים משנות ה-70 וה-80, כמו גם מוזיקה ישראלית. "יש הרבה שרוקדים במרץ, ולא פחות שעומדים בצד ומדברים, כי המקום בנוי כך שיש מקום לאלה ולאלה", מעידה תמי. אבל מה שמוצלח במסיבות הרבה מעבר למוזיקה, אומרים כאלה שפוקדים אותן, הוא המינגלינג - הזדמנות חד-שנתית לפגוש באנשים המושכים בחוטים ולסגור עסקות. "אנשים אצלנו לא נמחקים מהרשימות, גם אם עזבו את משרת ההשפעה שלהם", אומרת תמי. "אנחנו רק מוסיפים אנשים. כל שנה בהזמנות אנחנו משתדלים להיות אקטואליים. השנה, למשל, בהזמנות שבסופו של דבר לא נשלחו, כי ויתרנו על המסיבה, הכנו את הנוסח הבא: 'כל מי שבתאריך הזה לא מוזמן לשימוע או לחקירה, מוזמן למסיבה'".
כאמור, דווקא השנה נשברה המסורת, ובני הזוג החליטו לבלות בתל אביב. התחילו במסיבה של חברה קרובה מימי האוניברסיטה, עליזה יפו (מבעלי חברת הבנייה רמט), ועברו למסיבה של איל ההון יוסי מימן.
מה המסקנה?
תמי: "יש חיים גם בתל אביב".
ומה אמרו הירושלמים?
"קיבלנו הרבה טלפונים של ירושלמים זועמים שאמרו, 'למה הפקרתם אותנו, מה יהיה?'"
מה באמת עשו הירושלמים הנטושים?
"הם מצאו תנחומים בערבי שירה".
אז הבטחת שבשנה הבאה?
"לא הבטחתי, אמרתי נראה. השנה הבאה היא שנת ה-60 למדינה, נצטרך לחשוב".
איך בעצם התחילה מסורת האירוח שלכם?
"בית הוועד לחברים החל עוד מתקופת האוניברסיטה. מכיוון שגרתי בירושלים ובית הוריי היה בית פתוח, אז הרבה מאוד מהחברים שהכרתי במהלך הלימודים היו מוזמנים דרך קבע לארוחות צהריים וערב. כאשר יהודה ואני עברנו לדירה הראשונה שלנו, אנשים המשיכו להגיע אלינו. אנחנו שנינו אנשים חברותיים, הבנות שלנו אומרות שיותר מדי חברותיים. כילדות הן תמיד היו פותחות את הדלת בחשש, לראות מי עוד נמצא בבית".
ביניש הבריזה
לא מזמן ערכו בני הזוג רווה ארוחת ערב לשגריר קנדה החדש בישראל, ג'ון אלן ואשתו קלרה הירש. החברים הטובים עדנה וזאב בוים ולודמילה ודן תיכון הוזמנו. הקשר הקנדי של יהודה הוא עתיק יומין, ויצר אותו בעבורו חותנו גדעון האוזנר - התובע המפורסם במשפט אייכמן, שתחת ידו עברו מתמחים כאהרן ברק, מישאל חשין ואוריאל פרוקצ'יה - אשר הפנה אליו, בשחר הקריירה שלו, את נשיא חברת קנדיאן פסיפיק שחשקה בהקמת מלונות בארץ. אז גם החל הקשר שלו למלונאות, שהביא אותו לרומן המוצלח והארוך עם איל הממון הבריטי דיוויד לואיס (ועל כך בהמשך).
האירוע הקודם שהפיקו בני הזוג רווה היה מסיבה לאלוף דורון אלמוג, פעיל על"ה וממייסדי הכפר השיקומי "נחלת ערן" על-שם בנו המנוח, לכבוד זה שקיבל את אות אביר השלטון, "ולכבוד זה שאמרנו", אומרת תמי, "שמגיעה לו קצת התחלה של ימים טובים אחרי מה שהוא ודידי עברו".
איך הכרתם את אלמוג?
"דרך חבר קרוב אחר, הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, שהוא פעיל מאוד בעל"ה". הרב הפך לכה מקורב, עד כי בקיצים האחרונים נוהגים בני הזוג רווה להשאיל לימים אחדים לו, לאשתו יעל ולששת ילדיהם את הווילה עם הבריכה בקיסריה לנופש, כדי שלא יצטרכו להצטופף בנופשים החרדיים הומי האדם, עם שעות הבריכה הנפרדות לגברים ולנשים.
בעקבות המפגש הראשוני עם אלמוג, הצטרפו יהודה ותמי להנהלת על"ה, וגם קשרו קשרי ידידות אמיצים עם חברי הנהלה נוספים, רותי ונמרוד נוביק ועורכי הדין חוה ואלכס ברסלר, שאיתם ועם בני הזוג אלמוג נסעו יחד לנורמנדי לפני שנה.
בכלל, נסיעות בחברותא הם מנהג של בני הזוג רווה, ובסוף השבוע הזה ייצאו למסע באלסקה ובהרי הרוקי עם כמה זוגות, ביניהם השופט המחוזי אילן שילה ואשתו יונה, ועמירם כהן, חבר טוב מהאוניברסיטה, ואשתו, פרופ' נילי כהן. כן, אותה כהן שהדיון על מינויה או אי-מינויה לבית המשפט העליון הרעיש את אמות הספים והצית יריבות בין נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש לבין שר המשפטים דניאל פרידמן. ביניש, אגב, הוזמנה למסיבת הפרישה שערכו הזוג רווה לחברים הקרובים השופטים אהרן ואליקה (אלישבע) ברק, עם מרבית צמרת עולם המשפט, אולם לא הגיעה. "היא התנצלה", אומרת תמי, "היא הייתה אז במשלחת ברוסיה".
היא הייתה אצלכם פעם?
"רק פעם אחת, בתערוכה. יש להם (לדורית וליחזקאל ביניש) החברים שלהם. אבל עדנה ארבל חברה טובה. עבדתי איתה כאשר הייתי יועצת משפטית של ועדה מחוזית, והיא הייתה פרקליטת מחוז תל אביב מרכז, היינו מחליפות חוויות בנושאים תכנוניים. היום הנכד שלה מיודד עם הנכדה שלי. שניהם בני שלוש והולכים לאותו חוג מוזיקה. אני מסמפטת גם את בעלה אורי, שפגשתי בבזק בינלאומי כאשר הייתי שם בדירקטוריון".
חברים קרובים אחרים הם ציפי (תמי: "חברת ילדות שלי") ודן זיסקינד, המנהל הפיננסי של טבע; המחותנים תמי ויורם ברוש, יו"ר משרד יחסי הציבור "כותרת" וחבר ילדות של יהודה. מתקופתה במשרד המשפטים נותרו לתמי חברויות עם שרה ועמנואל זיסמן, עם דידי לחמן-מסר (המשנה ליועץ המשפטי לממשלה), עם נורית אלשטיין (היועצת המשפטית של הכנסת) ועם יהושע רזניק, היום עורך דין פרטי. עו"ד תמי בן-דוד, המקורבת לאולמרט, היא שכנה וידידה; יעל וצבי קסלר, בעבר עיתונאי "ידיעות אחרונות" בירושלים, הם חברים טובים. חבר של למעלה משלושים שנה הוא גם אולמרט עצמו, אשר אחרי שהיה שר בריאות בממשלת הליכוד שירדה מהשלטון, אפילו ניהל עם יהודה שיחות שנוגעות להצטרפותו למשרד כעורך דין. אולם חיידק הפוליטיקה היה חזק יותר, ואולמרט החליט, נגד כל הסיכויים וטדי קולק, להתמודד על ראשות עיריית ירושלים. אגב, לאחר שנבחר הוא מינה את יהודה לעמוד בראש הקרן החדשה לירושלים.
זוג ידידים קרובים אחר, וגם קרובי משפחה, הם אוולין ורונאלד לאודר, יורש אימפריית הקוסמטיקה "אסתי לאודר". הקשר התגלה כאשר משפט אייכמן סוקר בחו"ל, והתברר שאוולין, ששם נעוריה האוזנר, היא בת דודה של גדעון האוזנר, אביה של תמי. לפני שנתיים יזמה אוולין לאודר את קריאת בית הספר היהודי של נכדיה בפאלו אלטו על-שם גדעון האוזנר, ומדי פעם מגיעות משם חולצות "אריות גדעון האוזנר" ו"נמרי גדעון האוזנר".
אצולה מקומית
במדינות טריות של מהגרים כמו ישראל אין אצולה ותיקה, ורק הכסף המיובא או החדש מדבר. אבל אם יש מעין צל של מעמד של אצולה מקומית, תמי רווה-האוזנר, 62, בוודאי שייכת אליו. סבא שלה מצד אביה מונה לקונסול פולין בפלסטינה, וכך זכתה המשפחה ל"עלייה של חמישה כוכבים". "כשלאחרים בקושי היה מה לאכול, הם גרו בווילה במרכז תל אביב, עם משרתים וטבחים", היא אומרת. האוזנר הצעיר נשלח לגימנסיה הרצליה בחליפת שלושה חלקים, ולאחר יום אחד סירב ללכת לבית הספר. רק בהתערבות המחנך שלו, שהסביר לאם, ה"פאני קונסילובה", שבישראל גם בני קונסולים הולכים לבית ספר בחאקי, נפתרה הבעיה. בבגרותו, לאחר השירות הצבאי, עבר האוזנר לאוניברסיטה העברית ולירושלים. מצד אמה, משתייכת רווה למשפחה רוויזיוניסטית ירושלמית, משפחת ליפשיץ שהחזיקה את "המדפיס ליפשיץ", אחד מבתי הדפוס הראשונים, אשר הדפיס בחדווה את עלוני המחתרת של לח"י ושל אצ"ל.
כתינוקת הועברה תמי לבית משפחת ליפשיץ כדי להבטיח את שלומה, לאחר שקליע של ליגיונר נמצא מעל מיטתה, ודווקא שם נפצעה מהפיצוץ הגדול ברחוב בן-יהודה בשנת 1948, ועד היום היא נושאת בגאווה צלקת זעירה על סנטרה. כילדה נחשבה לשובבה מאוד. בין היתר היא ישבה על אדן החלון והשליכה "פצצות מים" על העוברים והשבים. אחדים מהם עלו למעלה בכעס ונכנסו לדלת שהייתה פתוחה - זאת הייתה דלת המשרד של אביה, שהיה צמוד אז לבית. "המזכיר של האוזנר, משה שאול, היה מסביר להם שהם טועים, שפה זה משרד מכובד ולא זורקים ממנו פצצות מים, ואחר כך היה עולה, דופק בדלת וצועק, 'תמי, בפעם הבאה אני לא מגן עלייך יותר'", משחזרת תמי. שאול עבר אחר כך למשרד המשפטים עם האוזנר, ולימים, כשהגיעה לעבוד שם כמתמחה, הזהיר את חבריו ש"עומדת להגיע ילדה מאוד שובבה".
כשהייתה בת 15 התחיל משפט אייכמן. אביה, שזמן קצר קודם לכן מונה ליועץ המשפטי לממשלה, התבקש להיות התובע במשפט, אבן דרך היסטורית ותרבותית לא פחות ממשפטית. כדי להקל על הניצולים שהיו צריכים להעיד במשפט, זימן אביה חלק מהם אליו הביתה, והיא ואחיה עמוס היו מאזינים בסתר מאחורי הדלת לסיפורים. מכתבים שהיו ממוענים לאייכמן הובאו לביתו של האוזנר ברחוב ברתנורא ברחביה, ואימא שלה שמרה אותם באלבום - "למרטיר אדולף אייכמן", "לקצין הגיבור אייכמן", ברכות לחג המולד, מכתב חיזוק ועידוד מודפס במכונת כתיבה, על החתום - המפלגה הנאצית האמריקאית. כאשר הגיע לבית צלב קרס מוכתם בטיפות דם, החליטו שירותי הביטחון שלמען ביטחון בני המשפחה המכתבים יועברו למקום אחר.
לא מזמן יזמה תמי הכנת סרט על אביה, ששודר בערוץ הראשון ונקרא "אהיה לכם לפה" - חלק מנאום הפתיחה המפורסם של האוזנר במשפט. עיקר הסרט עוסק אכן במשפט, ומראה את התרגשותו ואת הכישרון האורטורי המופלא של האוזנר, מול קמט הזלזול התמידי על פני הנאשם בתא הזכוכית. אולם חלקו מוקדש גם למלחמתו של האוזנר בבן-גוריון סביב "הפרשה", והדגשת תרומתו של האוזנר לעצמאות מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. בין המרואיינים השופטים בדימוס ברק, בך ושמגר, כמו גם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו.
שמגר מקדם
בעוד יהודה - היום מעורכי הדין הבולטים בארץ בתחום הנדל"ן והמלונאות, שעם לקוחותיו ניתן למנות את אלפרד אקירוב ואת שעיה בוימלגרין - פילס את דרכו בעולם העסקי, תמי, נאמנה למסורת המשפחתית, פנתה למשרד המשפטים, שם עבדה 20 שנה. חברתה הטובה מוסיה ארד, היום נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, הייתה אז ממונה על ההדרכה המשפטית במשרד, ועברה לעבוד כעוזרת משפטית של שמגר, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה. תמי התקבלה לתקופת ניסיון לתפקיד שלה. יום אחד, היא מספרת, קרא לה שמגר ואמר שנציגת משרד המשפטים בוועדה לתכנון ולבנייה בירושלים מונתה לשופטת, והוא החליט לתת לה את התפקיד. "אמרתי לו, אבל אני לא מבינה שום דבר בתכנון. ושמגר ענה לי, את בחורה נבונה, תלמדי. וזאת הייתה אחר כך הקריירה שלי. לימים הודיתי לו מאוד".
כנציגת המדינה הן מול הקבלנים הכי גדולים והן מול אזרחים, שרצו לסגור מרפסת ולהוסיף כמה מטרים לבית, מסבירה תמי שלהגיד "לא" זה הכי קל. החוכמה היא לנסות למצוא דרך חוקית כן לאשר, להציע לשנות את התוכנית, לשפר אותה. "אני הרבה שנים לא בממשלה", היא אומרת, "אבל אני שומעת שחלק גדול מהשיתוק במגזר הציבורי נובע מהעובדה שחלק גדול מהפקידים קודם כול אומרים לא, ואז הם מכוסים".
לא מעט התנגדויות נאלצה תמי להדוף בעת שכיהנה בתפקיד. ירושלים הייתה אז בתנופת בנייה, ולכולם היה מה לומר - מהקמת אצטדיון הכדורגל "טדי" ועד גן החיות התנ"כי, וכמובן כביש רמות, כביש הגישה לצפון ירושלים שהחרדים התנגדו לו בכל תוקף. "היה לי שם מפגש מוזר והזוי עם אורי זוהר ועם אשתו אליה", היא מספרת. "היינו מזמנים את החרדים - קבוצת גברים, קבוצת נשים. בקבוצה הראשונה הגיעה אשתו, והיא אמרה, 'אני עברתי מעולם שבו הכול היה מותר לעולם שבו הכול אסור, ואני רוצה כך לחנך את הילדים שלי, וזה יהיה איום ונורא אם הם יראו את כל המכוניות שנוסעות בשבת'.
"ואז הגיע אורי זוהר. זמן קצר לפני כן הוא כתב ספרון על דרכו ואיך הוא מציע לשכנע אנשים בנעימות ובסבלנות לחזור בתשובה, אבל בפגישה הוא התחיל לצעוק ולדפוק באגרופים על השולחן, ואני, שהייתי יו"ר הישיבה, אמרתי שאני מאוד מתפלאת, כי קראתי את החוברת שכתב ושבה הוא ממליץ לנהוג בנעימות. הוא התרגז, לקח את עצמו והלך. לישיבה הבאה בא והתנצל, ואמר שהוא רוצה להסביר בשקט ובסבלנות".
את משרד המשפטים עזבה תמי ב-1994, אז הצטרפה למשרד של בעלה כיועצת. היא ייצגה גופים כמו התאחדות הקבלנים והרשות לפיתוח ירושלים, וייעצה למשרד בנושאי תכנון ובנייה. בנוסף, היא כתבה טורים מקצועיים בענייני תכנון ובנייה ב"הארץ" וב"גלובס", ועכשיו היא כותבת מאמרי דעה ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות".
כמו כן חברה תמי בגופים וולונטריים כמו המרכז לטיפוח יזמות והמועצה הציבורית של יד ושם, וכעת התבקשה להיות בחבר הנאמנים של "בצלאל". ככה זה כשאת מחוברת לאנשים המשפיעים במדינה. כולם רוצים בקרבתך. בימים אלה היא עושה קורס קבלה באוניברסיטת בר-אילן וקורס תקשור ("אני מאמינה במה שנשגב מבינתנו"), אבל הגאווה העיקרית שלה היא על קורס מאמני הכושר שעשתה לפני כשש שנים ב"וינגייט", עם תלמידים שגילם חצי מגילה.
מה פתאום קורס מאמנים?
"כי מדריך הכושר שלי אמר לי, את כבר אומרת לי כל הזמן מה לעשות, אז לכי תהיי מאמנת מוסמכת".
הקשר הקנדי
בני הזוג רווה הכירו באוניברסיטה, בלימודי המשפטים. יהודה, 63, גדל בנתניה, שיחק כדורגל, שירת בשריון, והגיע לירושלים. המפגש הראשון שלהם כלל עסקה מסחרית קטנה. תמי הגיעה עם חברה לנשף סטודנטים, ולא היו לה כרטיסים. עמירם כהן, שכבר נזכר כאן, סיפר לתמי שיש לו איזה חבר מהצבא שיש לו כרטיסים שהוא רוצה למכור, כי יש לו כאב ראש. המוכר היה יהודה, וכאשר הגיע בתום הצבא לפקולטה למשפטים, בכל פעם שנפגשו היה שואל אותה איך היה בנשף. "הוא שאל אותי איך היה בנשף פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, וככה התיידדנו, והתחלנו לצאת", נזכרת תמי.
בתום הלימודים התחתנו ונסעו לעבוד בארצות הברית, עבדו שנה, כל אחד במשרד אחר, ותמי חזרה בחודש שביעי כדי ללדת את הבת הבכורה שירלי. "יכלה להיות לי בת עם אזרחות אמריקאית", היא מקוננת בחיוך, "אבל אני רציתי ללדת ליד אימא". מאז נולדו עוד שתי בנות, טלי וגילי.
לאחר שחזרו לארץ, קיבל יהודה את הצ'אנס הגדול הראשון שלו. אחת החברות הגדולות בקנדה, קנדיאן פסיפיק, שעסקה בין השאר בספנות ובמלונאות, רצתה להשקיע במלונאות בישראל ופנתה לגדעון האוזנר, וזה הפנה אותם לחתנו הצעיר. "אחת הבעיות שהיה צריך לפתור שם הייתה החרם הערבי - חברת האוניות שלהם חששה שאם ייכנסו לישראל, עלול להיגרם נזק לעסקי המכליות שלהם", משחזר יהודה. "הזמינו אותי לישיבת מועצת מנהלים של החברה האם. הייתי בן 26. הגיל הממוצע של חברי מועצת המנהלים היה 75. הם חשבו שאני בא רק כהקדמה למישהו בכיר ורציני יותר, אבל הוא אף פעם לא הגיע".
רווה הסביר שהחרם הערבי הוא הכי אפקטיבי נגד חברות שמאמינות שהוא אפקטיבי. כלומר, נמנעות מלעשות עסקים עם ישראל בגללו. ואילו חברות שלא התרשמו מהחרם - לא נפגעו. התוצאה של הקשר הייתה הקמת קנדיאן פסיפיק פלאזה ירושלים וטבריה (היום שרתון פלאזה). זה היה הקליינט המשמעותי הראשון של יהודה במשרד, שאותו רכש עם שני שותפים מהאוזנר, אשר פנה באותן שנים לכהונה ממשלתית כשר בלי תיק מטעם הליברלים העצמאיים.
הלקוח הבא היה לואיס. "מוצאי שבת אחד הוא צלצל אליי הביתה והתחיל לתחקר אותי", נזכר יהודה. "אנחנו בכלל עוד לא ידענו מיהו". בתום השיחה אמר לואיס ליהודה, אם אתה מזדמן ללונדון, בוא לפגוש אותי. "מיד הזדמנו ללונדון, תמי ואני". בתום ישיבה בת שעות ארוכות, שבה החליט לואיס להשקיע בישראל, הוא שאל את יהודה, איך אתם חוזרים לארץ? באל על, ענה יהודה. "אז אולי תטוסו איתי במטוס שלי?" שאל לואיס. יהודה הרים טלפון לתמי ושאל אותה; היא שאלה, באיזה גודל המטוס שלו, כמה מושבים יש בו? נבוך מעט הפנה רווה את השאלה ללואיס, וחזר עם התשובה - 12 - לטלפון. קטן מדי, פסקה רווה, אני לא טסה במטוסים כאלה קטנים, זה לא נראה לי בטוח. וכך שבו השניים באל על, בעוד שלואיס הגיע במטוסו הפרטי, והתחיל להשקיע באילת, כאשר מה שידוע היום כאזור התיירות, היה שומם לחלוטין.
הקשר הבא של יהודה היה האחים רייכמן, שהגיעו מטורונטו ורצו להקים מלון בטיילת בתל אביב. "הפגשתי אותם עם טדי קולק, שהיה אגדה מבחינת יכולתו להשפיע על משקיעים ותורמים, והוא בקלות רבה העביר אותם מתוכנית המלון בתל אביב לתוכנית פרויקט העירייה, היום כיכר ספרא בירושלים", הוא מספר בגאווה.
גם התחנה הגדולה השלישית של יהודה, ייצוג הקבוצה שזכתה בבניית כביש חוצה ישראל ובהפעלתו, החלה בקשר הקנדי. המשקיע שיזם את הקבוצה היה ג'ון בק, בעליה של החברה הקנדית אקרון ויושב הראש שלה. יהודה הכיר לו את אנשי אפריקה ישראל דאז. לאחר מכן חברו גם לשיכון ובינוי. בימים האחרונים סיימו גיוס של מיליארד שקל ממשקיעים מוסדיים כמו הראל, מבטחים ומגדל, לצורך הקמת קטע 18, הקטע הצפוני של הכביש המחבר את נמל אשדוד עם יקנעם, מול נמל חיפה.
אבל כמו עורכי דין רבים שמגיעים לפרקם מבחינת הבנת המטריה שבה הם עוסקים, וגם ליכולת כלכלית מסוימת, יהודה נתקף בחיידק: לא רק לייצג משקיעים, אלא להיות אחד מהם. "בתור פריק של תשתיות", הוא אומר, "חשתי שחסר בארץ גוף או קרן שיעסקו בפרויקטים גדולים של תשתיות, לא רק ברמה של הלוואות אלא ברמה של השקעה בהון המניות של חברות שמבצעות פרויקטים של תשתית".
הוא פנה, אם כן, לידיד אחר שלו, יאיר המבורגר, בעל השליטה בהראל, והציע לו להקים יחד קרן תשתיות. בסוף 2006 הם סיימו גיוס של כ-300 מיליון שקל, ובינתיים הספיקו להשקיע 20% בהקמת תחנת הכוח של דליה אנרגיות, שתופעל בגז טבעי ותייצר חשמל, פרויקט של כ-300 מיליון דולר. כמו כן רכשו יחד עם קבוצת מרחב של מימן ומשקיעים מוסדיים 8.8% מחברת הגז המצרית-ישראלית EMG.
עד לפני שנים אחדות היו בני הזוג רווה גם שותפים במלון הספא יערות הכרמל. הרעיון נולד בשיחה בין יהודה לדוד גת, ש"היה איתו בטנק בצבא", ולישראל בן-יקר, שותפו לחברת הבנייה בן-יקר גת. הם חשבו על מלון נופש והגיעו ליערות הכרמל, שהיה אז בית הבראה של נכי מלחמת העולם השנייה.
הוחלט על הקמת מלון ספא יוקרתי, ואז החלה ההתלבטות על הקונספט. "ביקרנו בהתחלה במקום שנקרא קניון ראנץ' בארצות הברית", מספרת תמי. "זה מקום מאוד איני ומאוד נוקשה, עם פוקוס על ספורט ובריאות - קמים בארבע בבוקר, מתחילים בטיפוס הרים, רצים במסלולים, והולכים לישון בתשע בערב עייפים מאוד. החלטנו שזה מודל שלא מתאים לישראלים. בלונדון היינו בצ'מפניז, שם הדגש על רגיעה, אוכל טוב, טיפוח, איפור. החלטנו לשלב בין השניים, וכך נולד פרויקט יערות הכרמל". לאחר שחברת הבנייה בן-יקר גת התפרקה, מכרו כל השותפים את חלקם ללואיס, אולם הזוג רווה עדיין נקראים מדי פעם לחוות דעה על חידושים באחוזה, כיאה למי שיודעים דבר או שניים על החיים הטובים. "