הרפורמות המוצעות על ידי שר המשפטים דניאל פרידמן נקודתיות, מזגזגות ובעיקר יוצרות תחושה של זבנג וגמרנו. הן יכולות להיות הגיוניות במהלך עניינים אחר.
והנה, נתבשרנו כי הנשיאים בדימוס של בית המשפט העליון, אהרון ברק ומאיר שמגר, קופצים לבקר את פרידמן. אולי יצליחו לעצור את הבהלה שאחזה בו. אבל, אני טוען כי אין לקבל אותם לפגישה ומוטב יעשו אם לא ימהרו להיפגש עימו. פגישה כזו תשקף שיטה המפאיניקית הפסולה, זו המקדשת את הדלתיים הסגורות, הפשרות החשאיות. והיכן אנו, הציבור?
הבעיה האמיתית בויכוח פרידמן-ביניש היא לא מי ישלוט. לי ברור מי צריך לשלוט - הציבור. הבעיה היא חוסר יעילותה של מערכת המשפט, ולכן רפורמה בניהול מערכת המשפט היא חיונית.
ועדת אור 1997 דנה והמליצה על שורה של המלצות. זה הזמן לחזור אל מתכונתה. נדרשים כעת יותר מכל: הגדלת תקני השופטים, ארגון הערכאות וסמכויותיהן, קיצור משך ההליך, משפט מקוון, אכיפה על שופטים, עונשי מינימום. ולכן, הקמת רשות עצמאית מחויבת המציאות. במסגרתה,צריכים להיכלל קציבת קדנציות של נשיאים, כולל נשיא בית המשפט העליון; שימוש בועדות איתור מקצועיות; והכול, תוך עירוב נשיא בית המשפט העליון.
אבל לא! פרידמן וביניש מתעסקים במינוי השופטים. במסגרת זו מינוי עו"ד מהשטח, צירוף פוליטיקאים לוועדות המינוי וניסיון למסד את מוסד השיפוט הזמני הפסול מכל. ברור לנו כי אין בכך פתרון לבעיה.
מה שמעניין את הציבור בסופו של יום הוא תוצאת פסק הדין. מה לי שופט עו"ד מהשטח, או מהאקדמיה, אם בסוף ההחלטה שלו תהא כנגד קבוצה מסוימת? והרי בתרבות הישראלית הקבוצה הזו תקום מיד ותרצה לשנות את רוע הגזרה, ואם לא תצליח, תרצה גם להחליף את בית המשפט. הלא כן? הראייה צריכה להיות כוללת והיא אכן נגזרת מיחסי בג"ץ-כנסת.
בהקשר זה, למרבה הפלא השינוי שחל בפרידמן מבורך. מיסוד הביקורת השיפוטית על חוקים היא נכונה ומשקפת את התפתחותו של מוסד הביקורת במשך העשורים האחרונים. היכולת של הכנסת לשנות ברוב של 61 עדיפה על הרוב הפשוט שהציע פרידמן בעבר. נכון, עדיף רוב מיוחס יותר, נאמר 80, כיאה לפסילה של עקרון חוקתי. גם 71 זה בסדר לעת הזו.
אבל, צר לי שאני מלאה אתכם: גם במיסוד פסילת חוק על ידי בג"ץ לא נפתור את הבעיה. בינינו, כמה חוקים כבר נפסלו? ועל כמה מהם כבר שמענו? אנו כן שומעים על החלטות שפוגעות בערכים שהם דומיננטיים בציבוריות הישראלית.
כך שמענו על גיוס בחורי הישיבות - לא מעשה חוק. וכך שמענו על פסילת שיטות חקירה של השב"כ - לא מעשה חוק. לכן, מומלץ לאמץ הסדר שהנפיק אהרון ברק בשעתו, קרי: "מודל מצהיר" - בג"ץ יצהיר על כי המדיניות המסוימת פוגעת-נוגדת ערך מסוים, ויפנה לכנסת מבלי לפסוק על ביטול או פסילה. תזכורת: מעורבות היתר בערכים הובילה למן שנות ה-2000 לירידה באמון הציבורי בבית המשפט העליון אל מתחת ל50%. בעיה.
המטרה בויכוח פרידמן- ביניש אינה מי ישלוט. ברור כי הציבור צריך לשלוט ולעצב את ערכיו. אבל, צריך לאפשר לו זאת באמצעות כללי משחק חדשים. לכן, על פרידמן וביניש לקדם רפורמה באיטיות, תוך שיתוף הציבור באמצעות ועדות ציבוריות רחבות, שימועים ציבוריים. יש לומר לא לפגישות פיוס מפאיניקיות עם ברק ושמגר, ולא גם ךשימוש בלתי אחראי ברטוריקות מתריסות כדוגמת אלו של השופט מישאל חשין. במלה אחת: אחריות.
* הכותב הוא ד"ר לממשל ומשפט ציבורי באקדמית של תל-אביב-יפו