קמפיין התמיכה בניצולי השואה הוא מהמוצדקים בקמפיינים התקשורתיים שנראו פה בשנים האחרונות. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים שהתקשורת מרימה דגל ומובילה קמפיין בקול אחד. זה מזכיר לנו משטרים חשוכים שאנחנו לא אוהבים לחשוב שאנחנו גרים בשכונה שלהם. אבל המאבק למען ניצולי השואה הוא חריג שיכול לאפשר לכלב השמירה ללכת לישון צהרים כי הדמוקרטיה דווקא עבדה שעות נוספות. אז הסיפור העיתונאי הפך לקמפיין מקצועי ומשומן מבית היוצר של מוטי מורל. נועם לניר מימן את המאבק (האמת? כל הכבוד לו) וגם עלה לדבר בפני צועדי "מצעד החיים" (שם מצוין) - הוא ולא קולט אביטל. ואולי שניים וחצי ניצולים שלא מתלבשים בול על ההגדרות הכמעט מתמטיות של ניצולים יתפסו טרמפ ויקבלו עוד כמה שקלים לחשבון הבנק. אבל התקשורת שיחקה את המשחק הדמוקרטי במיטבו.
למי ששכח, עד לפני שנה וחצי המושג "שואה" היה מעורר נמנמת אצל קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה, שמיהרו לדפדף/לזפזפ למשהו סקסי ומעניין יותר. העיתונאים, כחלק מהציבור וכמי שאמורים להרגיש את הדופק של הצרכנים שלהם, מיעטו לספק סיפורי שואה. היא נאלצה להסתפק במיכסה הגדושה של יום השואה וזהו פחות או יותר. עזבו אותנו, בואו נעבור ל"כוכב נולד".
לפני שנה וחצי התמונה השתנתה. התקשורת גילתה את העוולות המתמשכות בעניינם של ניצולי השואה. בציניות של עיתונאים אפשר לומר שהסיפור הזה היה עשוי מכל החומרים העיתונאיים הטובים ביותר שיש - לא, לא אלה שמוכרים עיתונים, אלא אלה שמזכירים לעיתונאי למה הוא בחר במקצוע הזה: חוסר צדק כנגד מי שהגורל כבר התאכזר אליו, כסף גדול, ארגונים יהודיים שהעושר עיוור אותם, יכולת להשפיע ולייצר צדק, ונודה - גם הזדמנות לייצר ידע תקשורתי חדש.
הטיפול התקשורתי בסיפור הזה היה עקבי ומצוין. מידיעות קצרצרות שנקברות בין מודעות האבל והמכרזים, השואה שודרגה לכותרות הראשיות ולראש מהדורות החדשות. עם העוצמה שנצברה, הדרך אל הרחוב ומקבלי ההחלטות הייתה קצרה. את התוצאות, גם אם אינן סופיות עדיין, יוכלו לענוד על דש בגדיהם כל העיתונאים שקידמו את הסיפור הזה. בזכותם ניצולי השואה עומדים ליהנות בשארית חייהם ממנה של צדק, תשומת לב ציבורית וממעט הכסף שיעזור להם לסיים את חייהם בכבוד. פרס פוליצר של ניצולי השואה.
בגלל הגיל ובגלל התרגיל, הקמפיין הזה מזכיר מעט את ההצלחה התמוהה של מפלגת הגמלאים. נקודת המפנה במאבק של הניצולים הייתה הסרט הדוקומנטרי של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז, שהתרוצצו מסביב לעולם, בניסיון למצוא את הכסף של הניצולים ולדאוג שיגיע אליהם. התדמית שלהם וחומרת הממצאים שעלו בסרט הכניסו את השואה ללב טבלאות הרייטינג וסדר היום הציבורי. הגמלאים התלבשו על זמרים, סלבס לרגע ומתגייסים מבולבלים כדי לקפוץ לקונצנזוס ולייצר שינוי לקהל שמגיע לו. רק שבניגוד לחבורת הגמלאים, שהיגרה לכנסת ומאז נראה לעתים שטבעה באגו ונתנה להצלחה לעוור אותה - לניצולי השואה אין זמן להתבשם ב-15 דקות התהילה, וגם על ה-15 שקיבלו הם היו מוותרים.