לצדוהמיקום והדרך הצנועה שבה נערך האירוע בדירת השניים במגדלי אקירוב, מלמדת מן הסתם על הרבה דברים, חלקם קשורים בעברם המשפחתי של החתן והכלה, אחרים בטיב הקשר ביניהם, אבל יש גם נדבך אחר לסיפור - הנדבך הציבורי.
כי תרצו, וגם אם לא תרצו, קיימת סבירות שאהוד ברק יהיה בעתיד הלא רחוק ראש הממשלה של מדינת ישראל. ולכן השאלה איזו אשת ראש ממשלה תהיה נילי פריאל, היא שאלה רלוונטית לכולנו.
במדינתנו האוכלת את יושביה בלי מלח נהוג להתייחס באופן קוטבי לשתי אסכולות של נשות ראשי ממשלה: ז'אנר אחד מייצגת סוניה פרס ואת השני שרה נתניהו. כמעט מיותר להרחיב על ההבדלים בין שני הסגנונות, ובכל זאת אציין שסוניה מייצגת את האישה הנחבאת אל הכלים, הכמעט נעלמת, בעוד ששרה זכורה לכולם כאישה המוחצנת והמתערבת. שוב מיותר לציין, ובכל זאת, שהז'אנר המועדף על עמישראל הוא כמובן הסוניה פרסי - השתקנית הבלתי נוכחת, ובעיקר הבלתי מבלבלת במוח.
במהלך השנים סווגו נשות המנהיגים תחת שתי הקטגוריות - סוניה ושרה, כל אחת על פי התנהלותה. עליזה אולמרט נתפסת כסוג של "סוניה לייט". היא לא מדברת הרבה, אבל היא מופיעה באירועים לצד ראש הממשלה. היא נראית שקטה, אבל היא מנצלת את מעמדה לפעילות בנושאים חברתיים, והכי חשוב מבחינה תדמיתית: היא ממעטת להתראיין ומשמיעה את קולה רק בנושאים הקרובים ללבה. בשאר המקרים היא שקטה כמו ברוש. נאוה ברק, האקסית של החתן, מיצבה את עצמה באמצע. היא הייתה נוכחת ליד בעלה, אבל הצליחה להימנע מדימוי הדיווה הבעייתי. ג'ודי ניר-מוזס-שלום, שהייתה רעיית שר החוץ, החליקה לעתים למודל של שרה, אבל הצליחה לעשות את זה בחן הנמ"שי, שמחלץ אותה מכל צרה תדמיתית.
מי שבאופן אירוני נאמנה באדיקות יתרה למודל הסוניה, היא דווקא שרה עצמה. בגיחה החוזרת שלה לחיים הציבוריים היא ממעטת להיראות ומסרבת להתבטא. נראה כי גם היא, בעזרת יועציו של בעלה, הפנימה שסוניה שולטת.
זה אולי נכון תדמיתית לבעל המתמודד, הז'אנר הזה של האישה האילמת, שאפילו אימץ תימוכין פמיניסטיים בנוסח: טוב שאישה עם חיים וקריירה לא תשים את צרכיה בצד לטובת הבעל הנבחר, אבל אותי הוא מקומם. הבון טון שלפיו אישה שותקת שווה זהב, לוקח מהאישה את זכותה לבחור איזה אשת מנהיג להיות. התפיסה הזאת כופה עליה לחזור למשבצת המאוסה של "תהיי יפה ותשתקי".
אשת מנהיג יכולה לעשות הרבה דברים לטובת המדינה. היא יכולה להיות פעילה, לגייס גופים למען מטרות ואפילו להתראיין על זה לכתבת שער בעיתון. קחו לדוגמה את רניה, מלכת ירדן, את הנסיכה דיאנה ואפילו את הילארי קלינטון, שמינפה את התפקיד לכדי מועמדות עצמאית לנשיאות ארצות הברית. אז דברו, דברו כמה שאתן רוצות. כי אולי אם תדברו הרבה, הבעלים שלכן ידברו פחות ואולי גם יעשו קצת פחות נזק, תשאלו את וינוגרד.
