אני: לא מסובך, לא יקה פוץ, אוהב אנשים, משימתי, עם תסמונת "ילד סנדביץ'". יש לי אי־שקט בסיסי, כנראה הפרעת קשב שהיום הייתה נותנת לי הנחות בבגרויות.
ילדות: פרובינציאלית בתל מונד. ללכת ברגל לבית הספר, לשחק כדורסל במגרש בלי בלטות, פעולות ב"נוער העובד והלומד", בית של ארבעה ילדים.
מיכאל שור: אבא. איש דומיננטי, משפיע ומאתגר. במידה מסוימת אני מנסה להוכיח לו שאני עומד בסטנדרטים שלו. הוא נולד באודסה, עלה לארץ בגיל 17, למד בטכניון, והיה מנכ"ל תע"ש בין 1972 ל־1990, עם שני פרסים של ביטחון ישראל. הוא התחתן עם אימא, גבריאלה, ילידת הארץ.
יובל דיסקין: חבר. התגייסנו יחד לסיירת "שקד", עשינו יחד קורס מ"כים וקורס קצינים. לקראת סוף השירות אני עברתי ל"שלדג" והוא התגייס לשב"כ.
"שלדג": מוקי בצר המיתולוגי, סגנו של יוני נתניהו, הקים את היחידה שהורכבה ממילואימניקים של סיירת מטכ"ל. כשהוחלט על הקמת גוף סדיר, חיפשו אנשים בשלים שיובילו את הקמתו, וביקשו שאהיה מ"פ. המשכתי ללוות את היחידה גם במילואים.
אבטחה ב"אל על": פרק חובה במיתוג "הגבר הישראלי הלוחמני", שמילאתי באדיקות במשך שנתיים. ראיתי בעיקר את שדה התעופה בפריז.
מורה להתעמלות: זה מה שרציתי להיות. אחרי הצבא לקחתי את טופסי ההרשמה מ"וינגייט", וכשאבא ראה אותם הוא אמר לי, "לך ללמוד הנדסת בניין. זאת פרנסה. מורה לחינוך גופני לא תהיה".
ריצת ניווט: קריירה שנייה. ב"שלדג" הניווט היה הכלי העיקרי, ודרכו הכרנו את הענף. רצים שעה ורבע, כשבעה קילומטרים, על ציר שמסומן על מפה מדויקת, ועוברים בין נקודות הציון עם שבב אלקטרוני שבעזרתו מחשבים את התוצאה. הגעתי למקום השלישי בליגה, בין שלושים משתתפים, בקבוצת גיל של 45-50.
אופניים: שטח. לא מזמן היה מרתון רכיבה, ויומיים לפני לא הצלחתי להירדם בלילה. אשתי לא הצליחה לתפוס למה זה מרגש אותי כל־כך.
אימונים: חמש פעמים בשבוע, סך־הכול כשש שעות. הרוב ריצה, ושליש אופניים.
במבי: לאה, אשתי, פיזיותרפיסטית. זה הכינוי שלה בגלל העיניים. היא הייתה חברה שלי מגיל 16, התחתנו בני 23, ויש לנו שלושה בנים. הבכור עובד ב"פרטנר", האמצעי התחתן השבוע, והשלישי בצבא.
לימודים: הנדסת בניין ומדעי המחשב. בהצטיינות.
תכנות: התחלת הקריירה. מבחינת הפעלת השכל זה היה מדהים, אבל היה לי ברור שלהזקין בברנז'ה הזאת זה לא כיף גדול, אז הלכתי לתע"ש.
תע"ש 1: הייתי נסיך. זה היה אמנם שלוש שנים אחרי שאבא יצא לפנסיה, אבל עדיין היו שם מי שהיו חייבים לו כנראה טובות. נתנו לי לנהל את המפעל הכושל בנצרת עילית. אבא כתב לי שישה עמודים בכתב יד, שפירטו מה צריך לדעת מנהל מפעל, כולל לו"ז יומי. מאז זה נוהל. לכל תפקיד שאני נכנס הוא כותב לי מה המפתחות להצלחה. אחרי שהמפעל הפך למכניס ביותר בחברה, קודמתי, והחלטתי שאני עוזב.
"רבינטקס": הציעו לי לנהל מפעל בטנסי. ארזתי את המשפחה וטסנו לשם לשנתיים.
טנסי: זה לגור כמו בספרים של ג'ון גרישם, ולנהל 350 תופרות חד־הוריות, שגרות בטריילר עם ארבעה ילדים מארבעה בעלים שונים. הייתי עצמאי לחלוטין, ולמדתי לעבוד עם בעלים פרטיים ועם בנקים.
תע"ש 2: חזרנו לארץ, ואני - לתפקיד סמנכ"ל תחת הנהלה חדשה בתע"ש. ההילה של "הזקן" שלי כבר הייתה עמומה, והכול נסמך על ההצלחה שלי.
ערן גורן: חבר מהיחידה, שהיה מנכ"ל נשואה־זנקס, והוא זה שחיבר אותי לאברהם ביגר, שבתוך חמש דקות החליט שאהיה מנכ"ל קניאל, חברה לייצור קופסאות פח, ואחר כך היה להד האנטר שהביא אותי לחוגלה.
אבי ברנר: השאיר לי חברה טובה מאוד, עם אתגרים לא פשוטים.
פן נשי: יש לי. אבל כגבר לא אצליח אף פעם להבין את ההיגיינה הנשית.
"קוטקס": המותג היחיד שבו אנחנו מספר 2, וזה אדיר. דרכו אנחנו מחדירים רעב למערכת.
רשתות שיווק: לקוחות מורכבים, מתוחכמים, שכל פעם ימצאו סיבה מקורית למה צריך להוריד מחיר.
תפיסת עתיד: אין לי מושג. כל מה שתכננתי עד היום לא יצא.