*אני כותב את הטור הזה מאחד מהמקומות החביבים עליי בלונדון: האולם הגדול בבריטיש מיוזיאום. בדיוק ביקרתי באחת התערוכות המפורסמות והשנויות ביותר במחלוקת במוזיאון: פסלי הפרתנון, שידועים גם בשם שיש אלג'ין, שנלקחו מהאקרופוליס באתונה לפני כ־200 שנה בידי הארל מאלג'ין. הוויכוח סביב השאלה אם ראוי היה להביא את הפסלים והלוחות לבריטניה הוא עתיק, אך הסחר בעתיקות נשאר בעינו גם כיום.
זה סחר כמעט בלתי נמנע. במדינה ענייה כמו מאלי או קמבודיה, סביר להניח שזרים יהיו מוכנים לשלם על תוצרי אמנות יותר מהמקומיים, והגיון השוק יעביר את הפריטים הנחשקים לאוספים ולמוזיאונים זרים. רבים רואים בכך תוצאה בלתי רצויה, ולכן מרבית המדינות אוסרות סחר בעתיקות.
רק שלאיסורים כאלה יש תוצאות לוואי לא נעימות. הן מחליפות את הגיון השוק בהגיון השוק השחור, שפירושו שודדים שינסו להסתיר את מיקומם של אתרים ארכיאולוגיים חדשים, ימחקו או יזייפו את הרישומים ההיסטוריים הנוגעים לאותם חפצים, יחפרו וישנעו את החפצים ללא הטיפול הראוי - שהיו זוכים לו אילו היה מדובר במבצע חוקי. מעבר לשיקולים הארכיאולוגיים, חפצים לא חוקיים נוטים להיעדר ממוזיאונים נבחרים ולהתגלגל לאוספים פרטיים, וזו כשלעצמה עובדה מצערת. אלה לבד שמספיקים כדי לגרום לארכיאולוגים, וגם לכלכלנים, לבכות.
מייקל קרמר, פרופסור לכלכלה מהרווארד עם מספר שיא של רעיונות חדשניים, וטום ווילקנינג, בוגר MIT, פרסמו השנה פתרון אפשרי. במקום להטיל איסור גורף על ייצוא עתיקות, למה לא לאסור את מכירתם אך לאפשר את השכרתם?
לרעיון הזה יש הצדקה כלכלית פשוטה. פסל ממאלי יהיה שווה יותר בבריטיש מיוזיאום, אבל ייתכן שבעוד כמה עשורים מאלי תהיה עשירה בהרבה, ותרצה את הפסל בחזרה. לכן, היא יכולה להשכיר אותו לבריטיש מיוזיאום לכמה עשורים.
גם הפרטים ה"מלוכלכים" תומכים בהסדרי השכרה. אם מדינה ענייה מגינה על עתיקותיה באמצעות איסור ייצוא כולל, הממשלה צריכה למצוא את המשאבים לחפור, לקטלג ולאחסן אותן. לממשלות רגישות יהיה כנראה סדר עדיפויות אחר להוצאות, אבל האלטרנטיבה מותירה את החפצים בקרקע, שם קשה יותר להגן עליהם מפני שודדים. סידורי השכרה יאפשרו לממשלה ענייה להזמין את המטרופוליטן או את הבריטיש מיוזיאום לטרוח על חפירה, מחקר והגנה על האוצרות, בתמורה לזכות להציג אותם במשך 25 שנה, למשל.
קרמר מנוסה ברעיונות חכמים של מדיניות, ויודע שנייר העמדה שלו הוא רק התחלה של דיון שבו צריכים להשתתף אוצרים ושרי תרבות, שעשויים להפוך את הרעיון למציאות. האם היוזמה שלו תוכל לסייע לשיש אלג'ין למצוא לעצמו בית מוסכם? הפתרון הברור מאליו יהיה שהמוזיאון הבריטי יכיר בבעלות היוונית בתמורה לכך שאתונה תרשה לו להותיר את השיש בחזקתו לכמה שנים - או עשורים - נוספים. כל שיישאר יהיה להסכים על משך תקופת השכירות.
אבל הוויכוח על שיש אלג'ין כבר הוכיח את חסינותו בפני הצעות חכמות, כך שאני לא עוצר את נשימתי בציפייה. גם קרמר לא. ¿
כלכלן יקר,
שאלה: אני יוצאת עם מישהו כמה חודשים, ומערכת היחסים רצינית למדי. יש רק בעיה אחת: הכלב שלו. לי אין רגשות חזקים כלפי כלבים, אבל החיה הזאת אצלו כבר שנים ונדמה שהוא אוהב אותה יותר משהוא אוהב אותי. אני יכולה להתעלם מההסתייגויות שלי ולראות כיצד מתפתחת מערכת היחסים, או לבחור באולטימטום הישן והטוב: "זה הכלב או אני". מה לעשות?
שלך,
החרדה מקתרינג
חרדה יקרה,
תשובה: אין לי חדשות טובות. הראיות - שנאספו מעשרים שנות נתונים בידי הכלכלנים פיטר שוורץ, ג'ניפר טרויר וג'ניפר בק ווקר - מעידות כי הכלב אכן עשוי לנצח את מערכת היחסים שלכם. לא כתבת אם את רוצה ללדת, אבל אם כן, הכלב מהווה בעיה: משקי בית עם ילדים צעירים לא נוטים להחזיק גם בכלבים, דבר שמעיד כי כלב הוא תחליף טוב לילד. במילים אחרות, משקי בית עם כלבים נוטים שלא להוסיף לעצמם ילדים צעירים.
אם תתגברי על המכשלה הזו, כשהילדים יגדלו סביר להניח שהמשפחה שלך תרצה כלב. אבל עד אז, סביר להניח שהכלב הנוכחי כבר ינשום את נשימתו האחרונה, כל שלא מדובר רק בכלב הזה, אלא בכלבים באופן כללי, מעתה ועד עולם.
גרוע מכך, הנתונים מראים כי כשההכנסה של משק בית עולה, נשים רוצים להוציא את הכסף על הילדים והגברים נוטים להוציא אותו על חיות המחמד (חשבי על כלבים כעל צעצוע־על, כמו אופנוע או גאדג'ט). נדמה שרק העוני יכול לחסוך ממך את הוויכוחים המרים. בקיצור, אין ספק שעלייך לומר לו: זו אני או הכלב. רק בבקשה, אל תצפי לקבל את התשובה שאת מקווה לשמוע.