פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בת"א, במסגרת הליך נדיר יחסית של טען ביניים, קבע כי משרד השיכון אינו זכאי לחלט ערבות בנקאית אוטונומית בסך כמיליון שקל, משום שלמרות ששיגר בדואר את דרישת החילוט בזמן שהערבות היתה בתוקף (כחודש לפני שפקעה), הרי שזו הגיעה אל הבנק רק לאחר פקיעת הערבות. נקבע, כי אם היה טורח משרד השיכון לשגרה במקביל גם בפקס, החילוט היה מתאפשר.
ערבות בנקאית אוטונומית נחשבת כיום אולי לבטוחה האולטימטיבית בחיי המסחר. היא נועדה להבטיח פירעון חובות במהירות ובפשטות, ללא תלות בהכרעה במחלוקת הנוגעת לעסקת היסוד, וזאת במטרה להגביר את הוודאות והיציבות בחיי המסחר. כל מה שנדרש מקבל הערבות לעשות הוא לדרוש בכתב מהבנק לחלט את הערבות.
ביסוד הערבות הבנקאית ניצבים שני עקרונות: עקרון העצמאות ועקרון ההתאמה. עקרון העצמאות משמעותו קיום הפרדה מלאה בין כתב הערבות לבין עסקת היסוד שבמסגרתה ובגדריה ניתנה הערבות. תוכן התנאים למימוש הערבות נקבע לפי נוסחו של כתב הערבות ולא לפי ההסכם בעסקת היסוד, גם אם אלה סותרים. ככלל, אפילו הוכחה שעסקת היסוד הופרה לא תעניק צו המונע את חילוט הערבות. רק מקרים חריגים כמו מירמה (שימוש במסמכים מזויפים או מירמה בעסקת היסוד), אי-חוקיות ונסיבות מיוחדות יגברו על עקרון העצמאות.
עקרון ההתאמה, האדן השני עליו מושתתים דיני הערבות הבנקאית והאשראים הדוקומנטריים, משמעו שהזכאי לתשלום חייב לקיים אחר הדרישות הנקובות בכתב הערבות (או במכתב האשראי) כדי לחלט ולקבל את הכספים, במיוחד בנוגע למסמכים שהצגתם נדרשת בכתב הערבות לעומת המסמכים המוצגים בפועל. כך למשל נפסק בעבר, שאם בכתב הערבות נאמר שהיא ניתנה לטובת חברת שלמה חבר, ואילו מבקש החילוט הוא שלמה חבר האיש, מדובר בחוסר התאמה.
בתי המשפט התחבטו בין שתי גישות: האם נדרשת התאמה מוחלטת בנוגע להצגת מסמכי הערבות וקיום תנאיה, או שמא די בהתאמה מהותית? רובה של הפסיקה שדנה בערבויות בנקאיות ובמכתבי אשראי דוקומנטריים, פסעה בתלם התובע התאמה מוחלטת, וכך גם מקובל בעולם. עם זאת, בפסיקה לא מעטה של השלום והמחוזי (למשל פרשת Halimex) הובעה עמדה לפיה עקרון ההתאמה המהותית הוא השולט בכיפה.
לפני כשנתיים פסק העליון (הלכת רשל) כי "הנחרצות של חיוב התשלום בערבות הבנקאית, היא המכתיבה גישה קפדנית ודווקנית באשר לקיום מדוקדק של התנאי מחלט הערבות". עם זאת, כחצי שנה אחר כך, בפרשת שלמה חבר, השאיר העליון בצריך עיון את השאלה אם לאמץ את עקרון ההתאמה המהותית, וזאת תוך שהוא מתעלם מהלכת רשל.
יש לקיים הדרישות בקפדנות
גם עו"ד ד"ר אבי וינרוט, בספרו "ערבות בנקאית", סוקר ארוכות את המגמות בפסיקה לגבי אשראי דוקומנטרי (ממנו הוחלו הלכות רבות מהיקש לעניין ערבות בנקאית) וכן מעבר אפשרי מעקרון ההתאמה המוחלטת לעקרון ההתאמה המהותית. "בעוד שלגבי מכתבי אשראי דוקומנטריים עמדנו לעיל על שתי גישות, האחת המצדדת ביישום עקרון ההתאמה באופן דווקני, והאחרת מצדדת במעבר מהתאמה דווקנית והתאמה מהותית", כותב וינרוט, "הרי שלגבי ערבות בנקאית צריך לכאורה עקרון ההתאמה המהותית להיות מיושם לכל הדעות וביתר תוקף".
השופט מאיר יפרח (שמונה לרשם ושופט בפועל בביהמ"ש המחוזי במחוז מרכז), אחד מכותבי הספר "אשראים דוקומנטריים - היבטים מעשיים ומשפטיים" (יחד עם פרופ' דוד ששון ז"ל ואורלי שנקר), המצוטט רבות בפסיקה בנושא, הבהיר בפסק הדין בעניין משרד השיכון וכן בפסיקה נוספת מראשית השנה (ר' מסגרת), כי אם למישהו היו ספקות, הרי שלדעתו עקרון ההתאמה המוחלטת עדיין שולט בכיפה.
במקרה האחרון, הגיש בנק דיסקונט טען ביניים, וביקש שבית המשפט יכריע אם לחלט הערבות או לא. מדובר בשלוש ערבויות שהונפקו במסגרת התקשרות בין חברת אל יעד (שיוצגה ע"י עו"ד אמיתי אביעד ממשרד אביעד, איטח ושות') למשרד השיכון. האחרון שלח דרישות חילוט במכתבים רשומים לבנק. דיסקונט טען שהמכתבים הגיעו לאחר יום 11.3.06, בו פג תוקפן של הערבויות, ולפיכך סירב לחלטן ואף אישר שמחק את הערבויות מספריו.
השופט יפרח קבע, שלפי עקרון ההתאמה המוחלטת המוטב זכאי לדרוש את חילוט הערבות, "בתנאי שהמוטב קיים בקפדנות אחר כל הדרישות המוקדמות הנקובות בכתב הערבות. אחד מן התנאים המוקדמים יכול שיהא המצאת דרישת תשלום מצד המוטב, עד מועד נקוב כלשהו (ועד בכלל). מוטב שלא מילא אחר התנאי המוקדם האמור, שוב אינו זכאי לדרוש את חילוט הערבות, שכן ערבות זו פקעה וחלפה מן העולם".
מאחר שלא מולאו כמה פרטים בטופס ההודעה על דברי דואר, הסיק יפרח שמשרד השיכון לא הוכיח שהבנק קיבל את מכתבי החילוט בזמן. הוא הוסיף, שגם אם היה מוכח שהבנק קיבל את ההודעות אך לא נטל את המכתבים בזריזות ראויה, ספק אם ניתן היה לראותו כמי שקיבל את מכתבי הדרישה. "על-מנת להראות שהבנק פעל בעצימת עיניים וכי מטעם זה מוחזק הוא כיודע את תוכן מכתבי הדרישה, היה על משרד השיכון להניח בסיס עובדתי לכך שהבנק ידע את זהות שולח מכתבי הדרישה ומחמת חששו שמכתבי משרד השיכון הם מכתבי דרישת הכספים, נמנע מנטילת המכתבים".
אלא שהבנק לא יכול היה לדעת את זהות שולח המכתבים, מאחר שלא מולאו פרטי השולח. יפרח ציין, שאילו היה שולח משרד השיכון את המכתבים גם בפקס, לא היה הבנק יכול לסרב לחלט, משום שהערבות אינה אוסרת על משלוח דרישת חילוט בפקס. "לא ידעתי מדוע נהג משרד השיכון כפי שנהג, בשלחו רק מכתבים רשומים ובהם דרישת חילוט, אך לא שלח כל מכתב בעניין זה בפקס (הגם שמספר הפקס של הבנק מצוין בראש כל אחד מכתבי הערבות)" (ת.א. 27901/06).
יפרח "מתזכר" את הקולגות
בפסק דין שנתן בתחילת השנה סקר השופט מאיר יפרח את העקרונות העומדים בבסיס מוסד הערבות הבנקאית. הוא ניצל את ההזדמנות כדי "להזכיר" לשופטים בשלום ובמחוזי שהלכת רשל של העליון, הדוגלת בעקרון ההתאמה המוחלטת, היא המחייבת כיום.
"בפסיקה שניתנה בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום, הובעה דעה כאילו עקרון ההתאמה המוחלטת שוב אינו מושל בכיפה", כתב יפרח. "פסיקת בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, שסברה לאמץ את עקרון ההתאמה המהותית, ניתנה עובר לפסק הדין בפרשת רשל. באה פרשת רשל והעמידה הלכה על מכונה: "הנחרצות של חיוב התשלום בערבות הבנקאית, נחרצות זו היא אף המכתיבה גישה קפדנית ודווקנית באשר לקיום מדוקדק של התנאי מחלט הערבות".
לדבריו, גם השופטת אילה פרוקצ'יה סבורה כך. הוא למד זאת מדברים שכתבה בהקדמה לספרו של ד"ר אבי וינרוט. "עקרון ההתאמה מחייב עמידה קפדנית על קיום תנאי הערבות האוטונומית כתנאי מוקדם לפירעונה, וכל סטייה, קלה כגדולה, עלולה לסכל את העמדתה לפירעון. פרשנות דווקנית של תנאי הערבות נועדה להגן על החייב מפני פירעון שאינו ראוי".
וינרוט סקר בספרו את המצב בתחום, לרבות את עמדתם של ששון, יפרח ושנקר בספרם, וציין כי נראה שלפחות בתחום הערבות הבנקאית (בשונה מכתב אשראי דוקומנטרי), הכל מסכימים שיש לעבור לעקרון ההתאמה המהותית. יפרח הבהיר כי אולי עמדתו של וינרוט היא כזו, אך עמדתו שלו שונה. (ת.א. 10149/07).