כאשר מתבוננים במערכת האתגרים שבפני המדינה לעומת המערכת הפוליטית מפלגתית המנהלת אותה, מבינים כי התהום בין השתיים עמוקה ביותר. יש קושי ברור ביצירת מדיניות ארוכת טווח בתחומים מרכזיים של חיינו: ביטחון, רווחה, פנים, חוץ, חינוך. הקושי הולך ומחמיר בעשורים האחרונים.
מקבלי ההחלטות מתקשים לעצב מדיניות לאומית ארוכת טווח ואסטרטגיה ברורה. החלטות מתקבלות ונחתכות בפולסים קצרי טווח, שאינם צופים אל מעבר לתוחלת הקיום של קדנציה שלטונית אחת. ממילא אין הקברניטים פנויים לעסוק בשאלה מה יהיו אופי המדינה ודמותה בעתיד.
אם ניקח, למשל, את המצב הבלתי נסבל של שליטתנו במיליוני פלשתינים זה 40 שנה, הנה מתווה אפשרי לחשיבה ארוכת טווח: גבולותיה של ישראל ייקבעו על ידיה, על בסיס של תוואי גדר ההפרדה, ויכללו את גושי ההתיישבות הגדולים; תוכנית ההיפרדות שתיזום ישראל תופעל לאחר מיצוי הניסיונות להגיע להסכם במו"מ עם הפלשתינים, תוך לקיחה בחשבון של לקחי ההתנתקות ב-2005; ולבסוף, גם לאחר ההיפרדות היזומה, יימשך הניסיון להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים.
אך למי יש זמן לבחון מתווה זה או אחר? למן הרגע שבו נבחר ראש הממשלה הוא נתון ללחצים פוליטיים בלתי פוסקים שמאיימים על כיסאו. לכך מצטרפים אילוצים ולחצים חיצוניים. עקב כך, רוב ממשלותינו עד כה לא היו מסוגלות לפעול על פי קווי היסוד שהן עצמן התוו.
הלחץ התמידי על ראש הממשלה, הגורר מאמצי הישרדות מרגע הצגת ממשלתו בכנסת - חייב להיפסק. אני רוצה לראות שיטת ממשל יציב שבה מקבלים ראש הממשלה והרשות המבצעת חופש תכנון לטווח ארוך וחופש פעולה ויישום, וכל זאת מבלי לוותר כהוא זה על פיקוח פרלמנטרי ובוודאי לא על ביקורת שיפוטית.
דרושה איפוא חשיבה חדשה הן בקשר לבחירות והן בקשר לשיטת הממשל. אנחנו רוצים ממשלה קומפקטית, שתכהן ארבע שנים מלאות, ושהשרים בה לא יכהנו גם כחברי כנסת לצד העבודה המיניסטריאלית שלהם. העלאת אחוז החסימה ל-3%, למשל, תשחרר מן הצורך להרכיב קואליציות שאין להן שום מכנה משותף בנושאים הגורליים שעל סדר היום הלאומי.
מי יוביל את השינוי המיוחל הזה שכולנו מבינים עד כמה אנו זקוקים לו, ללא הבדל השקפה פוליטית? גוף א-מפלגתי אמין ובלתי תלוי יוכל להוביל תנועה ציבורית. זו מצדה תשפיע על בית המחוקקים לבצע את השינויים הדרושים בחקיקה. המערכת הרי לא תשנה את עצמה - אלא אם תובל בלחץ שינתב גוף ציבורי בלתי תלוי.
היו ניסיונות לשנות בעבר ולא כולם צלחו. ניסינו את שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שלא עלתה יפה. חזרנו לשיטה שבה מצביע הבוחר בפתק אחד בלבד.
אנו בשנת ה-60 לקיומה של המדינה, והיא מתאימה לחשיבת עומק וחשבון נפש לאומי. מה דמותנו כחברה דמוקרטית. מה תעודת הזהות שלנו. מהו המשטר היעיל, היציב והנכון להנהגת החברה הישראלית - תוך הישענות על סקטור ציבורי מקצועי ויעיל. זה הזמן לחשיבה - וגם להכרעה ולמימוש השינוי בשיטת הממשל.
הכותב הוא שותף בכיר במשרד עורכי הדין אהרונסון, שר, אבולעפיה, אמודאי ושות', ולשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה