בית משפט השלום בחיפה הורה לחברת תעשיית אבן וסיד, שבבעלות משותפת של שיכון ובינוי אחזקות ורדימיקס, להסתלק מחלק משטח מחצבת בנימינה, הגובל בפארק שוני. זאת, משום שאין לה זכות חוזית להמשיך ולהשתמש בשטח ומשום שהשימוש מנוגד לתב"ע הרלוונטית.
הקק"ל היא בעלת החלקות האמורות, שמינהל מקרקעי ישראל מנהל אותן עבורה. על חלק מהחלקות פועלת מזה שנים מחצבת בנימינה, המנוהלת על-ידי אבן וסיד. הקק"ל והמינהל טענו, באמצעות משרד שינדלהיים-כהן, כי לאבן וסיד אין זכות קניינית או חוזית בשטח המחלוקת וכן כי החציבה שם מנוגדת לתב"ע.
אבן וסיד טענה מנגד, באמצעות משרד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות', כי בידיה הרישיונות הדרושים לחציבה, מכל ההיבטים.
השופטת תמר נאות-פרי קבעה, שמבחינה חוזית-קניינית, במועד הגשת התביעה לא היה בידי אבן וסיד הסכם הרשאה תקף כדין המאפשר לה לעשות שימוש בשטח.
אמנם הוכח הסכם כזה בפועל, שנכרת בדרך של התנהגות על-ידי משלוח דרישות תשלום דמי חכירה מצד המינהל, ואולם מרגע שקק"ל והמינהל הודיעו במפורש לאבן וסיד על התנגדותן לשימוש שהיא עושה בשטח, הרי שהסתיים ההסכם בפועל. זאת, משום ש"לא יעלה על הדעת שהמשך התשלום לגבי השטח הכולל 'גובר' על דרישה זו" של המינהל וקק"ל לפינוי השטח.
בהיבט התכנוני, הוסיפה נאות-פרי, ישנה לכאורה סתירה בין שני מסמכים שמהווים חלק מהתב"ע. על-פי התשריט מותר לחצוב בשטח המחלוקת, ואילו על-פי נספח לתב"ע (נספח נוף) - אסור לחצוב בשטח המחלוקת, שאמור להיות "שטח ציבורי פתוח".
היא קבעה, שהנספח גובר על התשריט משום שהפירוט בו באשר לאופן החציבה בתא השטח הרלוונטי, "גובר" על ההגדרה הכללית יותר של השטח כולו כ"שטח מיועד לחיצוב" שבתשריט. לדבריה, מסקנה זהה מתקבלת כשנבחנת תכלית הנספח.
היא הוציאה צו הפסקת שימוש שייכנס לתוקף בתוך 10 ימים וחייבה את אבן וסיד בהוצאות בסך 25 אלף שקל. (ת.א. 148947/02).