כאשר ג'ון מלקוביץ' עלה לבמה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסלוניקי כדי לקבל פרס הוקרה על פועלו, הוא הודה לפסטיבל והוסיף בסרקסטיות "ותודה גם לבריטיש-איירווייס על כך שהצליחו לרסן את הנטייה שלי להתלבש יתר על המידה". מתברר שמספר שעות מוקדם יותר חברת התעופה הבריטית הצליחה לאבד את המזוודה של הכוכב ההוליוודי בטיסה מסן-פרנסיסקו. מלקוביץ' נדהם, אך התיישב במיטתו בחדר המלון, לקח את תיק-היד שלו שנקרע במהלך הנסיעה והתחיל לתפור בעצמו את החור ברוגע מושלם. תוך כדי הפעולה הוא החזיק את שפופרת הטלפון בין ראשו לצווארו ודיבר עם נציגה מבריטיש: "את רוצה להגיד לי שאתם לא יודעים איפה המזוודה שלי?", אמר תוך כדי תפירה בקולו השקט אך מעורר האימה, "זה הדבר האידיוטי ביותר ששמעתי בחיי". העובדה שהוא כוכב הוליוודי שטס במחלקה ראשונה לא ממש עזרה למלקוביץ'. כשאני פוגש אותו יום למחרת הוא לובש בגדים פשוטים מאוד: טי-שירט לבנה ועליה סווטשרט כחול. הוא נראה עייף, אבל מצליח עדיין להתנהג בעדינות ובאדיבות רבה.
להיות ג'ון מלקוביץ'
מלקוביץ', כך התגלה, לא סובל מסממנים של פרימדונה הוליוודית ועדיין הוא מצליח לעורר בקהל, כמו גם בקרב אנשי תעשיית הקולנוע, את הצורך לסגוד לו.
העובדה המעניינת היא כי למרות שמלקוביץ' הוא לא שחקן שמככב בתפקידים ראשיים בשוברי קופות, ולרוב מופיע דווקא בתפקידי משנה, הוא בכל זאת הפך לכוכב פולחני, שהסרט הידוע "להיות ג'ון מלקוביץ'" הוא רק דוגמה אחת שמעידה על כך. "זה מעניין", הוא מתייחס לאבחנה במבט מהורהר, "לא הקדשתי לעניין הזה מחשבה. בדרך-כלל אני לא חושב כיצד אנשים רואים אותי, או כיצד אני נתפס על-ידי העיתונות. הסלבריטאיות שלי זה לא משהו שבניתי או התכוונתי אליו. בכלל, אני מרגיש שאני הרבה יותר פופולרי באירופה מאשר בארה"ב. זה נכון שאני משתתף בבלוקבסטרים רבים בתפקידי משנה, אבל כשאתה פחות או יותר מסודר מבחינה כלכלית, אם אתה צריך לבחור בין לעשות דברים שמעניינים אותך לבין להפוך ליותר עשיר ומפורסם, אז הבחירה שלי ברורה. תמיד אבחר לעשות סרט שמעניין אותי. אני כמובן צריך להרוויח את לחמי, אז אני עושה מדי פעם תפקידים בסרטים שעוזרים לי לעשות זאת".
" כמו למשל ב"להיות ג'ון מלקוביץ'?"
"אפשר להגיד אולי ש'להיות ג'ון מלקוביץ'' היה נקודת מפנה בקריירה שלי. הסרט הזה לא שינה את חיי, אבל מדובר בסרט חדשני וחשוב בשביל הקהל הצעיר, מה שנקרא דור ה-X. אני מרגיש שזה גרם לדור צעיר של אוהבי סרטים להכיר אותי, או לפחות להכיר פנטזיה של מי שאני. מצד שני, לא מהסיבה הזאת עשיתי את הסרט. הסכמתי לעשות אותו פשוט כי הרעיון נשמע לי כיף".
" אחד הדברים שהסרט הזה שיקף בקשר אליך זה כמות לא מבוטלת של הומור עצמי.
"זאת אחת התכונות היותר חשובות לשחקנים ולבני אדם בכלל".
" על איזה דברים אתה צוחק כשאתה צוחק על עצמך?
"אני, בעיקר, נוטה לצחוק על הצביעות שלי. אני אדם מאוד היפוקריטי במובן זה שאני כל הזמן סותר את עצמי ומשנה את עמדותיי. זה כל-כך קיצוני שאני כבר לא מתפלא מזה וצוחק על הצביעות הזאת. לדוגמה, אני יכול להחליט שאני לא שותה יין אדום כי אני שונא יין אדום, אבל יום אחד אשתה אך ורק יין אדום. ואז אם מישהו יגיד לי 'אבל אתה שונא יין אדום' אני אעמיד פנים שזה לא כך, שכל החיים שתיתי יין אדום ושזה דבר נורמלי לחלוטין אצלי. זה כל-כך אידיוטי שאין לי ברירה אלא לצחוק על זה. רוצה עוד דוגמה לצביעות שלי? קורה הרבה שמישהו שאני לא סובל, הופך יום אחד בפתאומיות לחבר מאוד טוב שלי. זה לא קורה בתהליך, אלא במעבר חד. בת-זוגי צוחקת עלי כל הזמן בהקשר הזה. בהתחלה היא הייתה נדהמת ומתרגזת, אבל עכשיו היא פשוט צוחקת כי היא רואה את האבסורד בזה - זה מעבר לשליטתי".
מסע בעקבות בחורה יפה
דרכו של מלקוביץ' אל עולם המשחק נסללה במקרה. הוא בכלל למד איכות הסביבה באוניברסיטת אילינוי, כשיום אחד במהלך הסמסטר הראשון הוא החל לעקוב לאורך הקמפוס אחר בחורה יפה שמצאה חן בעיניו. המסע אחריה הביא אותו עד לחוג לתיאטרון, וכשראה מה קורה מסביבו החליט שהוא רוצה להישאר שם. זמן מה אחר-כך עזב מלקוביץ' את לימודי התיאטרון באוניברסיטה כדי להקים עם חברים את קבוצת התיאטרון "סטפנוולף" בשיקגו. "רצינו להתנגד לשיטות המשחק שהיו קיימות באותה התקופה. אמרנו לעצמנו 'אנחנו לא הסטודיו למשחק ואנחנו לא סגנון טכני אנגלי מסורתי'. כל הזמן ניסינו ללטש את ההופעה שלנו. השיטה הייתה לנסות להשיג משהו חי ואמיתי כל ערב. אני לקחתי את הדברים האלה לקולנוע. אני מנסה לעשות מכל טייק משהו חי, רענן ולא חזרה אוטומטית על אותן השורות".
" ואתה רואה הבדל בין מצב הקולנוע והתיאטרון מהזמן שאתה התחלת את דרכך המקצועית ובין מצבו כיום?
"כן, כשהתחלתי עם קבוצת התיאטרון הדברים היו פשוטים יותר. כל מה שחיפשנו אז היה להעלות הצגות. היום הרבה יותר קשה לעשות את זה, כי יש מחסום שצריך לעבור. היום הפוקוס בעסק הזה הוא על הכול חוץ מאשר על היצירה עצמה. יותר חשובים ההצלחה, המכירות, הפרסום והשיווק, וכך הדבר עצמו נדחק יותר הצידה. אני מרגיש די רע בשביל הצעירים היום".
" אז אפשר לומר שהתמזל מזלך שלא להיות חלק מהעולם הזה?
"באופן כללי, אני מרגיש שמזל זה הכול בחיי. עבדתי עם הרבה אנשים מוכשרים ממני שלא הייתה להם אותה הקריירה כמוני. לכן אני חושב שהמזל היה הגורם המרכזי בקריירה שלי".
מתחרט ומשחק
מאוכזב מהוליווד ובניסיון לייצר סרטים לטעמו, הקים מלקוביץ' בשנת 2000 חברת הפקות בשם "Mr. Mudd" שדרכה הוא מנסה להפיק פרויקטים ייחודיים. בין היתר, הפיקה החברה סרט שמלקוביץ' ביים בעצמו, "הרקדן בקומה מעל". לפסטיבל סלוניקי הוא הגיע כדי להציג סרט חדש בהפקתו "Juno", של הבמאי ג'ייסון רייטמן ("תודה שעישנתם"). "כמפיק אני לא ממש מסתדר עם הוליווד. יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות שקשה להביא אותם לידי עשייה שם. זה מאוד יקר להחזיק חברת הפקות שמפיקה רק פרויקטים שאתה אוהב, כי צריך לעבוד הרבה כדי למצוא פרויקט טוב, ואז צריך למצוא תסריטאי ולשלם לו כדי שיכתוב את התסריט.
"הפיתוח של הסרט עולה הרבה כסף ואין בארה"ב גוף ממשלתי כמו קרן לקולנוע שמממן סרטים אישיים, עצמאיים או אמנותיים. לכן יש פחות מקום לסרטים כאלה. למרות זאת, אני מאמין שיש היום יותר הזדמנויות לסרטים מן הסוג הזה בזכות המדיה החדשה. פעם, אם עשית סרט הקהל יכול היה לראות אותו רק בבית הקולנוע ורק לאורך תקופת זמן מסוימת.
'המשחק של ריפלי', למשל, זה סרט שעשיתי שאני מאוד אוהב, שנחשב לסרט מאוד טוב על-ידי רבים, ולא הוצג בקולנוע בארה"ב. אבל אולי אנשים יגלו אותו בדי.וי.די, בכבלים, או בעתיד דרך האינטרנט. זאת אומרת, הסרטים שאני מפיק לא תמיד הופכים להצלחות, ואני כמובן מקיים את עצמי בעזרת העבודה שלי כשחקן מקצועי ולא באמצעות חברת ההפקות שלי. כי זה באמת משהו בלתי אפשרי".
" יש סרטים שהתחרטת ששיחקת בהם?
"כן, היו סרטים שהתחרטתי שאני עושה אותם במהלך הצילומים. אבל היו סרטים שהתחרטתי עליהם עוד כשקראתי את התסריט או כששמעתי את הרעיון. כי תוך כדי קריאת התסריט הבנתי שלמרות שזה נורא, אני בכל זאת הולך לעשות את הסרט."
אם יצמידו אקדח לרקתו של מלקוביץ' ויכריחו אותו לבחור בין משחק, בימוי והפקה התשובה שלו תהיה מאוד ברורה. "כמובן שלביים. כשאני מביים אני מגשים על מסך הקולנוע, או על במת התיאטרון את החזון שלי, ולא את החלומות או הסיוטים של מישהו אחר. אני אמנם נהנה להיות שחקן - כלי בחזון של מישהו אחר - אבל זאת חוויה אחרת לגמרי".
" אז למה לא ביימת סרט נוסף מאז "הרקדן בקומה מעל"?
"כי הפרויקטים שעניינו אותי לא יצאו לפועל. כשאתה שחקן, אתה בא, משחק, והולך. אבל לביים זה אומר שאתה משקיע המון זמן ואנרגיות בפרויקט שלך. ולכן, אם לא מדובר במשהו שאתה ממש רוצה לעשות, או ממש מתחבר אליו, אין באמת טעם להשקיע בזה כל-כך הרבה".
" אבל בכל זאת נראה שאתה לוקח הרבה סיכונים עם חברת ההפקות שלך. זה לא מטריד אותך?
"אני מרגיש שאחד הדברים שאני הכי אוהב בעצמי זה שאני לא מפחד מכישלון. נכשלתי הרבה פעמים בחיים ואני מתכנן להיכשל עוד הרבה פעמים נוספות. חוסר הפחד הזה הוא מה שהוביל אותי למשל לשחק בסרט בצרפתית. הגעתי לאתר הצילומים יום לפני תחילת העבודה ובאו ואמרו לי 'מר מלקוביץ', אנחנו רוצים שתגלם את התפקיד שלך בצרפתית'. אותו לילה היה הפעם היחידה שפחדתי, או דאגתי שאולי אני לא מספיק מוכן לתפקיד. אבל למדתי והתכוננתי, ולדעתי בסוף גם נכשלתי בכל מקרה.
"אין שום דבר שלא עשיתי מתוך חשש שאני אכשל, או מתוך חשש שאני לא מוכן אליו מספיק. להפך, למעשה בכל דבר שאני עושה אני מרגיש שאני לא מספיק מוכן עבורו. אבל אז מתחילות החזרות והצילומים ואני כבר בתוך זה ונותן את הכי טוב שיש לי. לרוב אני מנסה לעשות דברים שמהווים אתגר עבורי. כשהציעו לי לביים בפעם הראשונה הצגה בצרפתית, אמרתי שזה מאוד מחמיא לי אבל שאני לא מסוגל, וסירבתי. כמה שעות אחר-כך התקשרתי אליהם שוב ואמרתי 'אוקיי, אני הולך על זה'. הסכמתי משום שהבנתי שאם אני לא אנסה לעשות את זה באותו הרגע, אני לא אעשה את זה לעולם. אני אוהב סיכונים, כזה אני".