המועדון המסחרי והתעשייתי נוסד לפני שבעים שנה על־ידי מאיר אריסון, סבא של שרי, יעקב בוטקובסקי ומשה סבירסקי. יש לו מסורת של מפגשים שבועיים בדיוויד אינטרקונטיננטל, וכל מי שהוא משהו בא להרצות. ביום ראשון השבוע חגגו החברים את יום ההולדת בבית הנשיא בירושלים.
הקשתי על דלת המשכן. קב"טית צעירה פתחה חרך והוציאה ראש. אתה מהקייטרינג? שאלה. יותר גרוע, עניתי, עיתונאי. אנשי ביטחון לא אוהבים אותי, ואכן החזיקו אותי שם בחוץ מעל עשרים דקות, קופא כמו כלב בקור הירושלמי. יש'ך נעליים יפות, אמרה הקב"טית, מאיפה? אם תכניסי אותי אגלה לך, אמרתי. זה לא עד כדי כך חשוב, אמרה הקב"טית וטרקה את הדלת.
זה, הפקקים בדרך לירושלים, והעובדה שרוב חברי המועדון באו מוקדם מהצפוי וירדו על הקייטרינג - כל אלה גרמו לכך שהחמצתי את רוב־רובו של המינגלינג. כשהגעתי לא נשאר ולו ביסקוויט יבש או יין שהחמיץ. מצד שני, שמעתי כמה גברות מכובדות מקטרות על המבחר: היה יותר מדי לחם.
כשאני נכנס אל חדר הטקסים בבית הנשיא, מתגלה לעיניי מחזה מעט מוזר: חברי המועדון (שהצעירים שבהם די מבוגרים) יושבים במקומותיהם בשקט מוחלט כמעט. על הבמה הקטנה עומדת מנחה, גם היא בדממה. זה נראה קצת כמו הצגת פרינג', אבל בעצם הם רק מחכים לנשיא שייכנס. והנשיא לוקח ת'זמן, זמן שאני מנצל כדי לסקור את החדר. נשימתי כמעט נעתקת כשאני מבחין בענק השמאות לוי יצחק, בעניבה אדומה, וברעייתו. תותח, לוי יצחק הזה. בדיוק עיינתי בספרו הלפני אחרון, זה של אוקטובר. חומר טוב. אני מבחין בישראל מקוב, באוריאל לין. לידי יושב ענק הבטון אמנון דותן, יו"ר רדימיקס - כמה הדור ואלגנטי הוא בחליפתו המושקעת ובשפמו הדקיק! דן פרופר נעמד לרגע באמצע ההמון השותק, גבוה כתורן. שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים בישראל, בחליפה אפורה ובעניבה אדומה. לצדו עו"ד חיים אהרון, נשיא המועדון. אביו, רוברטו אהרון, גם הוא כאן, יושב לצד יואש צידון המכונה צ'אטו, בעברו ח"כ וטייס.
הנה מירה (מירי) פרידמן־חמו, שהייתה הנשיאה הקודמת והראשונה והיחידה של המועדון המסחרי תעשייתי (2002-2006). עד סוף שנות ה־70 לא הורשו נשים להצטרף למועדון היוקרתי, אבל היום הן מהוות 40% מהחברים, ויש יותר מארבע מאות כאלה. לצדה בעלה, אברהם חמו, ניצב משנה (בדימוס), קרימינולוג ומנכ''ל המכון לחינוך מפעיל ומונע. שניהם גבוהים מאוד: הם כדורסלנים בעברם.
מיכל מודעי כאן, באדום. בסוף השורה שבה אני יושב נמצאים איש העסקים ניסן חקשורי, מבעלי רשת קלאב הוטל, בעניבה אלכסונית, ומאיר ושרית רסין, בעלי אופטיקנה. גם אהרון קסטרו בחדר. מבטי נודד כמו מעצמו ללוי יצחק, שמכוון את שעונו בתשומת לב, כולו אומר שמאות והוד.
פתאום מתעוררת המנחה - טובה גבאי שמה - ומכריזה שכבוד הנשיא הגיע. כולם עומדים, ופרס נכנס. דקות ארוכות עד שהוא מגיע למקומו. "יובל ה־70 למועדון המסחרי תעשייתי. זה בהחלט מרגש - ולא רק לחברי המועדון", אומרת המנחה. "המועדון יקר לכולנו, ועליו גאוותנו", היא מצטטת מנאום שנתן פרס בפני המועדון לפני עשרים שנה. הידעתם? היום תהיה זו הופעתו ה־37 של שמעון פרס בפני המועדון. הראשונה הייתה בשנת 1956. חישבתי: 0.7 הרצאות לשנה.
גבאי מזמינה את הנואם הראשון, אוריאל לין, ח"כ לשעבר (ליכוד) והיום נשיא איגוד לשכות המסחר, מהמרצים האהובים על חברי המועדון. לין, מלבד היותו גבר נאה ואלגנטי, הוא גם מרצה כריזמטי, משעשע ורהוט. ככה צריך להיראות ליכודניק, אם שואלים אותי.
"המועדון", כך לין, "הוא מהכוחות המלכדים של המשק, צומת להחלפת דעות וליצירת חברות", "אבל בצד החברות והקשרים", הוא מרעים, "המועדון הוא מקום של עשייה". אחריו שרגא ברוש, שמתחיל בווידוי: זו לא הפעם הראשונה שלו במשכן הנשיא, אבל כמה מרגש לומר, "שמעון פרס, נשיא המדינה". גם הוא פוסע בשבילי הנוסטלגיה ונזכר באברהם (בומה) שביט, משבח את התעשייה, את חיים אהרון, את החברותא, ומאחל לכולנו להיפגש ביום ההולדת ה־100 של המועדון: "כן, גם עם כבוד הנשיא, שמעון פרס", וזה די מצחיק את כולם.
גבאי מזמינה לבמה את האדם "שמשקיע את כל כוחו, דבקותו במטרה, אדם שאצילותו ניכרת בכל דרכיו". מי זה? עו"ד חיים אהרון. בדיוק אז פותח אחד מהמאבטחים את אחת הדלתות, ורוח ירושלמית מקפיאה חודרת אל החדר וגוררת גל מחאות מנומסות.
אהרון מודה לשני קודמיו באותו החום שבו הודו לו הם קודם. הוא מספר על פעילות המועדון, על העזרה לקהילה, על האהבה למדינה, על ההחלטה לבחור בכל שנה נושא בעל חשיבות לאומית, ולהתמקד בו. הנושא השנה - "וכאן קיבל המועדון את הצעתו של החבר לוי יצחק" - הוא "המורה ומעמדו".
"אני גאה לבשר", אומר אהרון, "על הקמת ועדה לבדיקת דרכים להעלאת קרנו של המורה". מי ישב בוועדה? "שרגא ברוש נענה לבקשתי, ויעמוד בראש הוועדה, וגם אוריאל לין ישתתף בה".
אחרי עוד קטע מוזיקה ("מוזיקה", אומרת גבאי, "כל־כך נעים לשמוע, כל־כך קשה לבצע"), מזמינה המנחה: "ידיד יקר שנענה תמיד לבקשתנו. ואם יורשה לי, כל הרצאה שלו מאלפת וכל ביקור שלו הוא חוויה. כמה מרגש להזמין את כבוד נשיא המדינה מר שמעון פרס".
פרס, כמו פרס, פותח בבדיחה טאוטולוגית: "המועדון ותיק בעשר שנים מהמדינה", הוא אומר, "ועדיף שכך: להתחיל במועדון ולגמור במדינה מאשר להתחיל במדינה ולגמור במועדון".
אני מאוד אוהב את המועדון, אומר הנשיא, תמיד סימפטי פה ונעים. לא אדבר על אנאפוליס, אומר הנשיא (כתבי הכנסת מאוכזבים משהו), אדבר על ענייני פנים: אני מאוד מודאג - מהאווירה המתנגחת, מחוסר הסבלנות, מהאלימות. איך יוצאים מזה?
פרס פורש את משנתו, מתובלת בכל הבאז־וורדז. זה נאום שכבר שמעתי לא פעם ולא היה בו שום דבר חדש, אבל הערב, בין ידידים, פרס נינוח וכובש, ואני מקשיב לו ונהנה. מה הבעיה אצלנו, שואל הנשיא: כשיש בעיה בהתחלה הופכים אותה לאידיאולוגיה ואחר כך הופכים אותה למפלגה. ערפאת, הוא נזכר בערגה, תמיד היה בוכה לי על הדמוקרטיה. "היא מעייפת", הוא היה אומר, ואני הייתי עונה לו: "מה שמעייף זה התרגום לדמוקרטיה".
פרס מדבר יפה על הילדים. בגיל 14 הם כבר מבוגרים, הוא אומר, והגיע הזמן להתייחס אליהם בהתאם ולתת להם תפקיד פעיל בחברה.
והיה לו רעיון מצחיק: יש עשרים אלף ישראלים בסיליקון ואלי, הוא אמר. למה לא לפנות לחברות שבהן הם עובדים ולהציע להן שיעשו לכל העובדים הישראלים בוואלי רילוקשיין - לישראל! גדול. זו הפעם הראשונה שאני מציע את זה, אומר הנשיא, ומסיים בתנופה: בואו נהיה אדיבים ומנומסים זה אל זה, בואו נבין זה את זה, בואו נבנה ישראל של רצון טוב. ¿