האם אתם משאירים את העבודה על מפתן המשרד כשאתם עוזבים אותו בערב? גם אם אתם מצליחים ל"שחרר את הקפיץ" ולמנוע מהעבודה "לפלוש" אל חייכם הפרטיים, לא בטוח שאת ההרגלים, דפוסי החשיבה ותבניות העבודה, שמחווטים את המוח באופן מסוים לעסקים, ניתן להשאיר מאחור. גם הבדיחות העממיות שהצטברו במהלך השנים סביב עיסוקים שונים, מדגישות את דפוסי החשיבה הטיפוסיים, שנגזרים מתוך העיסוק וזולגים אל החיים הפרטיים: עורך דין שממשיך לריב עם כל העולם, רואה חשבון ש"חי עם המחשבון ביד", כלכלן שמתעלם מ"שכל ישר" ומסתבך עם תיאוריות וכן הלאה.
הקשר בין המקצוע ובין האדם הוא מן הסתם שאלת הביצה והתרנגולת. סביר להניח שאדם עם נטייה אובססיבית לפרטים הקטנים, ימצא עצמו במקצוע כמו חשבונאות או רפואת שיניים, אבל בכתבה הזו ננסה לבחון את הכיוון ההפוך: כיצד זולגת צורת החשיבה הנדרשת לעיסוק מסוים אל החיים שמחוץ לשעות העבודה. לצורך כך בדקנו יועצת פנסיונית, עורכת דין, יועץ ארגוני ורואת חשבון. לפניכם התוצאות.
מוכוונות למתן פתרונות
מאפייני המקצוע: "יועצים ומאמנים עסקיים עסוקים בשאלת שאלות ומעצם הגדרתם הם מגלים ערנות לסביבה. צורת החשיבה שלהם מוכוונת יותר למתן פתרונות ופחות בבעיות ובמחסומים, כאשר הדפוס הרווח הוא חוסר נכונות לקבל כישלון צפוי כעובדה מוגמרת. הם מאופיינים בחשיבה אנאליטית, שיטתית ומסודרת לצד חשיבה שיש בה חזון ומעוף. בשונה ממקצועות אחרים, כמו ראיית חשבון, שם ההתעסקות היא בעבר ובדברים שכבר הסתיימו, העיסוק והעניין של היועץ הוא בהווה".
הגלישה לחיים הפרטיים: "באחרונה ישבתי בפגישה בבית קפה. המלצרית שהגישה לנו את השירות היתה עם ארשת פנים מעט עצובה. באופן טבעי, אוטומטי כמעט, התחלתי 'לתחקר' אותה, עד שהבנו יחד מה גרם למצב רוחה הירוד. קבענו גם צעדים שהיא תבצע כדי לשפר את המצב... אני זוכר גם, שכשפרצה האינתיפאדה השנייה ישבתי עם אשתי ומספר חברים במפגש חברתי. באותו יום חלה הסלמה והחל גיוס מילואים נרחב, כולל של החבר שאירח אותנו בביתו. אנשים מסביבי נתפסו לפאניקה והחלו לחשב את קצם לאחור. בו במקום, הצעתי שנפעל למען הרגעת הרוחות, רתמתי את כל הנוכחים למבצע גיוס תרומות והקמתי עמותה שעוסקת בהפחתת האלימות. כאן הפעלתי את האוריינטציה של יועצים, להתמקד בפתרונות במקום בבעיות.
"דפוס הפעולה הניתוחי למצבים ולנתונים בעבודה, מופיע גם כאשר אני צופה בסרט קולנוע. אני תופס את עצמי מבצע ניתוחים של הסצנות האנושיות שמופיעות על המרקע, כמעט באופן אוטומטי...".
מתרגלים להילחם
מאפייני המקצוע: "בניגוד להנחה הרווחת בציבור, דפוסי החשיבה של מקצוע עריכת הדין חייבים להיות יצירתיים, ממוקדים ו'מחוץ לקופסה'. למקצוע דרושה יכולת אנליטית גבוהה ומיומנות לראיית המטבע מכל הצדדים והכיוונים.
"מקצוע זה משכלל את המוח להיות מרוכז, וורבלי, רהוט, חד כתער ובעל יכולת להגיב בצורה אופטימלית במהירות. אבל בגדול זהו מקצוע אלים, שבו קמים בבוקר על-מנת לריב".
הגלישה לחיים הפרטיים: "דווקא במקור הייתי אדם שקט ועדין, שנמנע כמעט בכל מחיר מעימותים ומקונפליקטים. עם השנים השביח אצלי המקצוע את המיומנות להתעמת ולהפגין קשיחות כשצריך. למשל, כשאני נתקלת בגורמים שמתנכלים לי, בין אם מדובר ברשויות ובין אם מדובר באנשים פרטיים, אני יודעת היום להיות פחות חביבה וידידותית וללבוש במהירות את מעטה הקשיחות שיניא אותם מלמעוך אותי או את לקוחותיי.
"מעבר לכך, התגובות של עורכי-דין יכולות להיות קיצוניות ומוגזמות. לדוגמה, לפני ימים ספורים ירד איתי במעלית עורך דין ממשרד שכן והתחיל לצרוח עליי באלימות ולבייש אותי בפני לקוחה על עניין פעוט וזניח - זה קורה כיוון שהמוח שלו מורגל להילחם ולכעוס באופן קיצוני, גם ללא סיבה אמיתית.
"גם בבית או עם חברים קורה שאני נכנסת למין 'דו קרב מילולי שנון', גם על זוטות. זה קורה לי לפעמים עם הבת שלי, סטודנטית למשפטים בעצמה, כאשר אנחנו נכנסות להלך רוח של התפלפלות או התנצחות שנונה ('העיקר לנצח'), אפילו אם אנחנו עושות את זה 'בצחוק'.
"מקצוע זה הפך אותי עם השנים גם לפרנואידית. אם בעבר אנשים חדשים נראו לי יותר חביבים וידידותיים, היום, מתוך ההתעסקות היומיומית עם אנשים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש לרעה (ישנם מקרים שבהם אני עוצרת ושואלת את עצמי: 'מה? זה המין האנושי?!'), אני הופכת יותר יותר סגורה, יותר מגוננת, ועומדת יותר על המשמר כדי לא לחטוף. כך, למשל, כשהחיים מזמנים חברים חדשים, אני יותר הגנתית ומתקדמת בצעדים מדודים. זה בוודאי מקשה על יצירת חברויות חדשות.
עוד משהו, המקצוע הזה מכריח אותי ללמוד להפריד את המוץ מן התבן. לדוגמה, אני נדרשת ליטול מתוך שישה קלסרים עבי כרס את המשפטים הקריטיים שיעשו את העבודה בבית הדין. בחיים האישיים זה בא לידי ביטוי כאשר אני נתקלת במצוקה או באירוע בלתי צפוי, למדתי לבדוק מה עיקר ומה טפל ולא להיות תגובתית".
ירידה מתישה לפרטים
מאפייני המקצוע: "אף-על-פי שמקצוע ראיית החשבון התפתח בשנים האחרונות בכיוון ניהולי יותר, הרי שבבסיס מדובר במקצוע שמאופיין בחשיבה ביקורתית, לוגית ואנאליטית על משהו שכבר נעשה, על נבירה בפרטים הקטנים ועל קבלת החלטות שקולות. הרבה פעמים מנהל הכספים או החשב הוא הגורם המאזן את המנכ"ל או את היזם האימפולסיבי, כאשר תפקידו הוא לערוך את הבקרה, למתן את ההתלהבות ולקרקע אותה אל המציאות. כתוצאה מכך, מדובר באנשים שמקבלים החלטות מדודות, ששמות את ה'שכל' במקום ראשון.
"בדרך כלל, זהו מקצוע שמשאיר את העוסק בו מאחורי הקלעים, כשאחרים נהנים מהקרדיט ומאור הזרקורים, והרבה מן העוסקים בתחום, לפחות באופן המסורתי שלו, מאופיינים בסוג של צניעות ובהיותם אנשים לא ראוותנים במיוחד".
הגלישה לחיים הפרטיים: "חשיבה של רואה חשבון היא תמיד עמדה ביקורתית. בקניות, למשל, עולה השאלה 'עד כמה אני מרשה לעצמי', כשכל הזמן אני רואה את החשבון ואת המאזניים מול העיניים.
"הירידה לפרטים הקטנים, כשהיא נעשית באופן רציף ואינטנסיבי, יכולה להתיש. ההתעסקות עם הזוטות לא משאירה כיסי אוויר ליצירתיות. הייתי אומרת, שהתהליך הזה אפילו חונק אותה. אצלי, למשל, אחרי שנים שבהן כיהנתי כחשבת בחברה ציבורית ובארגון היי-טק - הדחף היצירתי היה כל כך חזק, עד שהחלטתי לעשות הסבה מקצועית והקמתי את לימס עיצובים בבד.
אבל גם בעסק הנוכחי נושא 'הפרטים הקטנים' לא מרפה ממני ולפעמים אני אף נסחפת איתו יתר על המידה, במיוחד לאור האמונה כי הפרטים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל.
"בהקשר של קבלת החלטות אני יכולה להעיד, שלפחות בתחילת דרכי נזהרתי והקפדתי לקבל החלטות מדודות ורציונליות ולהתקדם בזהירות, 'לאט אבל בטוח'. למשל, כשהתלבטתי אם לפתוח את העסק בתל-אביב (מקום מרכזי) או בבית חנן (מקום מרוחק וצנוע), בחרתי באופציה השנייה. אני מניחה שזה נבע גם מן ההרגל של החשיבה 'להכריע באופן סולידי ומדוד ולא לקפוץ מעל הפופיק', וגם מהלך הרוח שאופייני לרואי חשבון, שמורגלים להיות 'מאחורי הבמה', לעשות את עבודתם בשקט ולהימנע מראוותנות באופן יחסי".
אי-ודאות מתמדת
מאפייני המקצוע: "אנשים שעוסקים בייעוץ פנסיוני מאופיינים בחשיבה לטווח ארוך, מפתחים יכולת לראות עץ תרחישים מפורט, וכמובן, הם ניחנים באוריינטציה מתמטית סטטיסטית.
"עוד דבר שמאוד טיפוסי למקצוע זה הוא גמישות מחשבתית. זה קורה כיוון שהשוק והחוקים של משרד האוצר משתנים במהירות ואתה לומד להסתגל לשינויים הללו במהירות, ולקבל אותם.
"תחום הפנסיה אינו מדע מדויק עם אמיתות מוחלטות. הוא מושתת יותר על סטטיסטיקה (לא מתמטיקה), ולכן עם הזמן מתפתחת אצלך סובלנות גבוהה למצבי אי-ודאות. אתה לומד להפיק את המקסימום האפשרי, גם כשאין לך מידע מלא".
הגלישה לחיים הפרטיים: "יועצים פנסיונים חווים יום-יום, מתוקף עיסוקם, את העובדה שיום אחד תהיה זקן (אם לא תמות בדרך...), כאשר רוב האנשים בעלי המקצועות האחרים מגיעים להבנה הבסיסית הזו בגיל מאוחר יחסית.
"זה כשלעצמו מפתח חשיבה לטווח רחוק ומחווט במוח את התפישה ששום דבר אינו ודאי ואינו מוחלט.
"הסובלנות הזו לעמימות משרתת אותי, למשל, בהיתקלויות פחות נעימות מול רשויות, בין אם מדובר בדיון או בוויכוח במס הכנסה, בחוב לעירייה או בעימות עם כל רשות אחרת. עמימות כזו היתה מעיקה על אדם אחר ודוחפת אותו לסיים את הפרשה בתנאים פחות נוחים מבחינתו. ליועץ פנסיוני, שמפנים מתוקף עיסוקו שדברים אינם מוחלטים, יהיה קל יותר לחיות בנוחות יחסית עם אי-הוודאות.
"קצב השינוי המהיר של החוקים בתחום הפנסיה הפך אותי גם סבלנית לשינויי תוכניות שחברים או מכרים עושים לי בדקה ה-90. אם, למשל, חברים קבעו איתי יום, שעה ומקום וביטלו ללא התראה מספיק מוקדמת, הרי שאני לא נעלבת, מתרגזת או כועסת, אלא זורמת עם ההפתעה שהחיים זימנו ורואה אותה כלגיטימית.
"גם החלטות הקשורות ליחסים בינאישיים או לסגנון המגורים מושפעות מצורת החשיבה של המקצוע. על רקע של זוגות שבאים להתייעצויות בנושא של פירוק החבילה - הרי ש'זוגיות לכל החיים' נראית כחלום בלתי אפשרי בשאלה אם לשכור או לרכוש נכס למגורים - אני בוחרת באופציה השנייה, פשוט כי היא עולה בקנה אחד עם מה שיועץ פנסיוני נוהג לעשות בעבודתו: להקפיד לפזר סיכונים בצורה נבונה".