בחודש יולי 2003 קיבלה הממשלה החלטה שמוספרה ונודעה כ"החלטה 606". ההחלטה אימצה את הגדרות שירות הביטחון הכללי באשר למחבלים עם "דם על הידיים". הימים היו ימי ראשית ממשלת אבו-מאזן והתעורר רעיון, או צורך, לשחרר אסירים כמחווה של רצון טוב ועידוד לראש הממשלה הפלשתיני הנכנס.
מאז ועד הלום עלתה מפעם לפעם מחשבה לרענן את ההחלטה ולבחון מחדש את הגדרותיה. ההגדרות הקיימות לוקות במאובנות, צורניות ולא מהותיות, רוח ביורוקרטית מנשבת עליהן. על פי ההגדרות השרירות - מחבל עם "דם על הידיים" הוא, והדוגמה אמיתית, מי שבהיותו בן שבע-עשרה וחצי זרק אבנים ופצע ישראלי באופן שדם ניגר מפצעו. אף שהוא יושב כבר עשר שנים בכלא, הוא איננו בר שחרור. לעומתו, מחבל פעיל שהשתייך לחוליית טרור סדירה, שבמסגרתה השתתף באין ספור מארבי ירי והטמין מוקשים וירה ותקף, אך אין ראיה שפגע במישהו, כשיר לשחרור מוקדם.
ישנם אסירים שיושבים כבר עשרים וחמש שנה ומעלה, שלא יצאו מעולם לחופשה, לא התייחדו, לא הקימו משפחה, אך הם לא ישוחררו, גם אם גילם מתקרב לחמישים ואף שהם נכונים להביע חרטה ולהתחייב שבגילם המתקדם לא ישובו לפעילות טרור מכל סוג שהוא.
נתון אחר מתייחס לשותפים לאותו פשע, שענישה שונה בצידו. סמיר קונטאר, המרצח הנודע של משפחת הרן, יושב בכלא כבר כמעט 29 שנה, בעוד שחברו ושותפו לרצח האכזר, אחמד אבראס שמו, שוחרר בעסקת ג'יבריל לפני יותר מעשרים שנה.
ביום שישי האחרון חשפנו, ב"אולפן ששי" בערוץ 2, מחלוקת בין עופר דקל, ראש צוות המשא-ומתן על שבויים ונעדרים, ולצידו עו"ד אמי פלמור, ראש מחלקת החנינות במשרד המשפטים, התובעים לרענן ולהגמיש את ההגדרות, לבין גורמי ביטחון המזהירים את ראש הממשלה אהוד אולמרט מפני כל תזוזה שתעניק "רוח גבית" לחמאס.
הוויכוח מתנקז אל שתי אפרכסות אוזניו של ראש הממשלה אולמרט. עופר דקל מזהיר את אוזנו האחת, שאנחנו עלולים לאבד את גלעד שליט לנצח. יובל דיסקין, ראש השב"כ, מזהיר את האוזן השנייה מחיזוק שדרת הפיקוד של החמאס והזרמת דם חדש לטרור.
יובל דיסקין, שהוא ראש שב"כ ועופר דקל ששימש סגן ראש שב"כ והיה מועמד מול דיסקין לתפקיד הראש, הם בוגרי אותו בית ספר, חניכי אותה אסכולה. שניהם חונכו חינוך חד כיווני: לתפוס מחבלים ולא לשחרר מחבלים. אפשר שההוויה קובעת את ההכרה, ושאם דקל היה היום ראש שב"כ ודיסקין אחראי לשבויים ונעדרים, עמדתם היתה הפוכה. אפשר גם שלא, ייתכן שגמישות מחשבתית ופרגמטיזם הינם תכונות אופי והשקפת עולם.
עסקת ג'יבריל, הזכורה לשמצה, יצקה מפתח מעוות של כ-400 מחבלים על כל שבוי שלנו. היה למפתח הזה איזושהי זכות קיום, אולי, אם הפלשתינים והעולם כולו היו מקבלים את היחס הזה כביטוי נקוב לערך חיי אדם לכל דבר ועניין.
מאחר שלא כך הוא המצב ומאחר שתמורת שליט כבר התחייבנו לשחרר 450 אסירים - את המפתח העקום הזה יש להחליף. "אכן, כן", אומרים גורמים מוסמכים, "לאחר עסקת גלעד שליט נודיע באופן רשמי ונחרץ, שלא עוד! ששליט היה האחרון ושמעתה ועד עולם לא ישולמו מחירים כאלה!"
עסקה על שליט עשויה להאיץ עסקה עם החיזבאללה על אהוד גולדווסר ואלדד רגב. העסקה הצפונית תקועה בשל דרישת נסראללה לקבל גם כמה אסירים פלשתינים, למען מראית עין של דאגן לפלשתינים. על סמיר קונטאר, אמרו לו, אפשר יהיה לדבר, על אסירים פלשתינים לא ולא.
אם וכאשר ישוחרר שליט, יובהר לנסראללה, גם במעשה ולא רק באמירה, שהפלשתינים לא קיבלו לבנונים והלבנונים לא יקבלו פלשתינים.
משא-ומתן על שבויים ונעדרים באזורנו, הוא מיקוח מקפיא דם עם גורמים אכזריים, מרוצצי גולגולות ומשספי גרונות, החייב להתנהל בקשיחות. קו דק חוצה בין חובת פדיון שבויים לבין מפגן של חולשה ורכרוכיות.
יחד עם זאת, לצורך קידום משא-ומתן, אין שום סיבה להירתע מבדיקה ועדכון של הגדרות פקידותיות, פורמליסטיות, אודות "דם על הידיים".
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2