בימים רגילים אני מחבבת את סר ריצ'רד ברנסון. האיש שהפך את וירג'ין למותג הכי נמתח בעולם מבלי למתוח את האגו שלו לגבולות עצומים מסקרן אותי. גם בזכות הישגיו, גם בזכות אישיותו, גם בזכות חוכמת הניהול שלו כפי שהשתקפה בסרט בכיכובו שהוקרן לפני חודשים אחדים בערוץ 8: אומר דברים קשים בחיוך, גורם לאנשים מתחתיו לא לכעוס ולא לשנוא אותו, אלא לרצות לשתף פעולה.
באותו סרט הגיע ברנסון לקבלת פנים שנערכה לצוות חדש של עובדים בווירג'ין אטלנטיק. כבר מהרגע הראשון התחבר עם כולם, לחץ ידיים, חייך, נהנה, ובאופן כללי התנהג ממש כמו פוליטיקאי. "אם היו פה גם תינוקות כנראה שהוא היה מנשק אותם", אמר יוצר הסרט שנכח במפגש. אחר כך ברנסון השפריץ שמפניה על כל הנוכחים, שחרר בדיחה, והסביר, "עבודה בחברה צריכה להיות כיף, כי כך אנשים יעבדו עבורך בהתאם".
כל הכיף הזה נעלם בחודש האחרון, כאשר ברנסון ועובדי וירג'ין אטלנטיק נקלעו לסכסוך עבודה מכוער. העובדים הביעו חוסר שביעות רצון משכרם הנמוך בהשוואה לשכר המקובל בחברות תעופה מתחרות, ובאמצעות איגודי העובדים הודיעו כי יקיימו שתי שביתות בנות 48 שעות, ב-9 וב-16 בינואר.
בהתחלה הודיעה וירג'ין על העלאת שכר של 8.3% שתתפרס על פני שנתיים, אבל אחרי שהעובדים דחו אותה ברנסון שכח שהוא סר בריטי מנומס, ושלח להם מכתב שתכליתו "אם לא נראה לכם מה שאני מציע, עליכם לשקול עבודה במקום אחר".
המסר הזה הסעיר לא רק את עובדי וירג'ין, אלא גם עובדים בבריטניה ומחוצה לה. למעשה, ברנסון שבר את הכלים הסוציאליסטיים, ערער על מעמדם של האיגודים ושלח את כולם לעשות חשבון נפש וחשבון בית ספר. מה עדיף, להיות מובטל או להרוויח שכר נמוך?
זה נשמע קר, מנוכר, מרושע ועוד כל מיני מילים ששונאי קפיטליזם אוהבים. זה כמובן גם עובר רע מבחינת התדמית והתקשורת, ומעלה את השאלה האם כל היועצים שהמיליארדר היה יכול לשלם להם יצאו לחופשת המולד וטרם חזרו ממנה. בפקולטות למינהל עסקים עוד יעשו מזה מקרה מבחן, ויישבו לנתח תוצאות כלכליות של מהלכים מטופשים.
אבל בסוף, בשורה התחתונה, ברנסון צודק. הוא מוכן לשלם X פלוס תוספת שכר עבור עבודה Y, ומי שלא נראה לו שילך לשתות מהתמזה. הוא לא הראשון שמפעיל את המדיניות הזו, וכנראה גם לא האחרון. בעולם הקפיטליסטי, הפתרון היחיד הוא ללכת למתחרים שלו ולחזק אותם, עד שהם יפגעו בהכנסות החברה ה"קטנה והידידותית" (ניסוח שלו) הנקראת וירג'ין אטלנטיק.