פרשת מנבר, אם תרשו לנו רגע לזרוק אתכם יותר מעשור אחורה, התחילה בשמועות במערכות העיתונים, רכילות לא מבוססת באתרי אינטרנט וצו פרסום אחד. ואז, באביב 1997, פנו לבית המשפט עו"ד מטעם "גלובס", "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" וחדשות ערוץ 2, בבקשה להסיר את צו איסור הפרסום. נשיא השלום בתל-אביב, אז, דן ארבל, התיר את הפרסום והעיתונים התמלאו בסיפורי מנבר.
מה פתאום נזכרנו היום במנבר? כי "ידיעות" שוב השתמש בכלי המצוין הזה של בקשה להסיר צו איסור פרסום. זוכרים את כלב השמירה של הדמוקרטיה?
בקשה כזו היא אחת הנביחות הכי חזקות שלו. נזכרנו במנבר כי אתמול "ידיעות אחרונות" נבח בחוזקה. בשביל מה? כדי לספר לכם על הסכסוך המשפטי בין מנשה קדישמן, צייר הכבשים הלאומי, לזוגתו בעבר (אם שואלים אותה; הוא טוען שמעולם לא הייתה בת זוגו), עדנה בן-פורת.
מה החומרים שמרכיבים את הסיפור הזה? קצת רכילות משפחתית (באיזה בית גרו, מי תמך בילדים של מי), רכילות עסקית (החובות של קדישמן, התערוכות שלו), וטענה משפטית כי האיש והגלבייה בעצם עשירים כקורח (בן פורת טוענת שהוא שווה 48 מיליון דולר, ותובעת חצי).
קראתי את הידיעה - כפולת האמצע של ידיעות אחרונות אתמול - קדימה ואחורה כמה פעמים. חיפשתי את הסיבה שהיה שווה בשבילה לגשת לבית המשפט ולהגיש בקשה להסיר צו איסור פרסום. בסדר, קדישמן הוא חתן פרס ישראל, היקף התביעה גדול, אבל פרט לזה אין שם יותר מידי. אפילו הרכילות קצת מיובשת ורחוקה מהמיצים שתביעה כזו נגד דן בן אמוץ ז"ל הייתה מניבה.
היום, מסתבר, כלי השמירה של הדמוקרטיה נובחים גם בשביל קצת רכילות זולה, ומהסוג היבשושי ביותר. העיקר שיש דאבל ספרד עם הכבשים של קדישמן ותמונות מהארכיון הפרטי של בני הזוג (או שלא).