אביגדור ליברמן הוא פוליטיקאי מרתק. הוא אחד היחידים שם שמחזיק ספר ביד, שחושב על מחרתיים כשמרבית האחרים חושבים רק עד מחר, שיש בו תוכן ולא רק פרוצדורה. הבעיה היא, אחת הבעיות, שהפוליטיקה אצלו, השירות הציבורי, הוא עבודה צדדית, בסיס יציאה לחלטורות.
לעולם לא נבין מה הוא באמת רוצה, לאן הוא חותר, למה הוא נכנס לממשלות ובעיקר למה ומדוע הוא יוצא מהן.
הוא נכנס לממשלת אריאל שרון הראשונה כשר התשתיות הלאומיות ופרש ממנה בשל נכונותה למסור את אבו-סנינה, שכונה זניחה ונידחת בחברון. הוא נכנס לממשלת שרון השנייה, שנשבעה לסיים או לפחות לצמצם את הכיבוש, ופוטר ממנה תוך ביזוי והשפלה, בגין דיבוריו נגד ההתנתקות מרצועת עזה. הוא הצטרף פתע פתאום לממשלתו של אהוד אולמרט בימיה הרעים כשמניותיה בשפל, לאחר מלחמת לבנון, בלא שינויים בקווי יסוד, בלי לדרוש התאמות ותיקונים, למעשה בלי לבקש דבר. הוא קיבל תואר חלול (סגן ראש ממשלה) ועוד תואר חלול (שר לאיומים אסטרטגיים) והופ קפץ פנימה.
את מרבית זמנו בשנים האחרונות הוא מקדיש לעסקים. ימים אחדים לאחר שנפרד מממשלת שרון, נרשמה חברה לסחר בינלאומי, בראשות בתו הצעירה, וכבר ישבו בה כשבעה מיליון שקלים. הוא עשה מיליוני דולרים מייעוץ והדרכה בענייני מטבעות, כך הוא טען, והגנה על שער הרובל. הוא מחובר לכמה מעשירי עולם. בית משפט השלום הסיר את החיסיון על יחסיו עם עורך דינו. הוא אץ רץ לבית המשפט המחוזי לערער. מתחת לחיסיון הזה רובצים מאות מסמכים, שעלולים, אולי, להוות עליו איום אסטרטגי.
משנתו המדינית, אף שהיא מגובשת למראית עין ונחרצת וצעקנית - מוכת בלבול וסתירות. הוא החל עם רעיון הטרנספר ומיתן אותו לחילופי שטחים בהסכמה. הוא תובע להתנתק מהמשולש ואדי ערה, אך מסרב לפתוח דיון על השכונות הערביות באזור ירושלים. העניין הוא, שמוואדי ערה והמשולש ניתן להיפרד בערך מ-150 אלף ערבים ישראלים, בעוד שבשכונות סביב ירושלים מתגוררים כ-233 אלף ערבים פלשתינים.
ערביי המשולש, ברובם, חפצי חיים משותפים, ואילו תושבי שכונות ירושלים הם "ישראלים כלכליים" (ביטוח לאומי, דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, ביטוח רפואי), אבל פלשתינים-מחבלים, אנשי חמאס ועז א-דין א-קסאם באורחם, רבעם ופעילותם. חוליות הרצח האכזריות ביותר בשנים האחרונות באו משם.
ליברמן איננו איש ארץ ישראל השלמה, הוא מוכן לדבריו לוותר על ביתו בהתנחלות נוקדים, אך החתירה המילולית שלו להומוגניות אתנית ולאומית, נסתרת על ידי עצמה, לא מעשית, ומתמצה בחילופי הקנטות וגידופים.
ממשלתם של אולמרט ואהוד ברק בסך הכל מתאימה לו. היא טרם פינתה מאחז אחד. לא שרטה אף התנחלות. לא קיצצה שקל מהתקציב הנדיב והמגוון הזורם לשטחים. הממשלה אמנם יונית, שמאלית, בהצהרותיה, אך ניצית, די ימנית, במעשיה. כשותף-סוד יודע ליברמן, שאולמרט הוא ראש ממשלה אקטיביסט. שאירועי ספטמבר בסוריה היו אך חוליה בשרשרת החלטות שהתקבלו ומבצעים שאושרו.
גם דו"ח וינוגרד, הממשמש ובא, איננו סיבה לפרישתו. ראשית, הוא הצטרף כאמור לממשלה לאחר המלחמה, תוצאותיה וכשליה. שנית, הוא יודע, או אמור לדעת, שדו"ח וינוגרד לא יחמיר עם הדרג המדיני מעבר למה שהחמיר בדו"ח הביניים, אלא אף פחות מכך.
בחירות מוקדמות לא ייטיבו במיוחד עימו ועם תנועתו "ישראל ביתנו". הוא לא יצליח לשחזר במדויק את הצלחתו בבחירות הקודמות.
נשאלת אפוא השאלה, למה הוא קופץ? הוא קופץ משום שהיה אצלו תמיד ועדיין הווה משהו בלתי מוסבר. משהו הסמוי מן העין.
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2