בשנים האחרונות, בכל פעם שבו אני מגיעה לבית הוריי ומבקשת לקרוא עיתון, אין לי מושג מה ייפול לידיי. פעם ההורים מנויים למעריב, פעם הם מנויים לידיעות אחרונות, והרבה פעמים אנשי הטלמרקטינג החרוצים מתקשרים בדיוק כשאני בסביבה, ומציעים איזו הצעה קוסמת במיוחד.
אם בעבר היה אפשר לסמוך על השכנים מקומה שלישית, ולקפוץ אליהם כדי לקחת את העיתון "הקבוע", הרי שכיום גם אצלם שורר חוסר ודאות וקשה לדעת מה הם יקראו בסוף השבוע הקרוב.
המצב לא טוב יותר בקומה חמישית. "למה אתם מחליפים כל הזמן את העיתון", אני שואלת את ההורים והשכנים. "מה, לא אכפת לכם מה כתוב? מי כותב? איזה כתבות יש בסוף השבוע, ומי נותן את הפרשנות הפוליטית?".
כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים עליי במבט מוזר. "הציעו לנו יופי של מבצע לשלושה חודשים", הם משיבים בהיסוס, ומוסיפים "מקבלים גם ארבעה גיליונות חינם של המגזין הזה, איך קוראים לו, רייטינג-פנאי פלוס".
התגובות הללו אולי מזעזעות עיתונאים וברנז'ות, אבל כדאי להפנים: עבור רוב הציבור, ברגע שצריך להוציא את הארנק, התוכן הוא לא המלך. אפילו לא נסיך. אולי דוכס, אולי רוזן, אבל לא הרבה יותר מזה. אנשים לא עושים מנוי לעיתון בהתאם לחדשות שהוא מביא או לאנשים שכותבים בו, אלא בהתאם למחיר שמציעים להם לשלם.
באותה רוח, הם לא נוטשים את הכבלים לטובת הלוויין, או להפך, בגלל שלאחד יש את "בטיפול" ואת "בובות", ולשני יש את יס דוקו ו"דני הוליווד". לא משנה עד כמה מגוון לוח השידורים של החברות הרב ערוציות, או כמה קמפיינים מוצלחים, אהובים וזכורים הן מעלות, מה שיגרום לרוב האנשים לנטוש חברה אחת ולעבור לאחרת אלו תקלות טכניות מעצבנות כלומר סיבות טכנולוגיות. אף אחד עוד לא נשאר בגלל מהדורה מוצלחת של גיא פינס, ולמרבה הצער, רק מעטים נטשו את הכבלים אחרי שהורידו את ערוץ החדשות החשוב CNN.
הדבר נכון גם בעולם התוכן של החברות הסלולריות: אנשים לא עוברים מחברת סלקום לפלאפון או לאורנג' כדי לשים את היד על האלבום הבינלאומי של שירי מימון או כדי להיות הראשונים שיאזינו לאמנים החדשים שאביב גפן מחתים במחלקה המוזיקלית. אנשים - מבוגרים, לא בני נוער - עוברים מחברת סלולר אחת לשנייה כי מציעים להם עסקה יותר טובה, מכשירים חדשים ומתקדמים, זמן אוויר חינם, חבילות גלישה אטרקטיביות וחבילות sms מוזלות.
אחרי כל זה, נשאלת השאלה למה בעיתונות, בטלוויזיה הרב-ערוצית ובחברות הסלולר עדיין מתאמצים להחתים כוכבים. איך זה שכולם מאמינים שזה מה שיעשה את ההבדל, וישאיר אצלם את הלקוח. יכול להיות שזה מתוך תקווה לתת עוד פייט אחד קטן במלחמה האינסופית. אבל גם בהחלט יכול להיות שאף אחד כבר לא מאמין, ובכל זאת כולם ממשיכים להעמיד פנים. אולי הגיע הזמן להפסיק.