האלבום הרביעי של הצמד הבריטי אליסון גולדפראפ וויל גרגורי נוטש את קו הזוהר האפל, החושניות המתגרה והעדכניות האורבנית של שני קודמיו. גולדפראפ את גרגורי גם לא חוזרים למעין טריפ-הופ מאלבום הבכורה שלהם, אלא ממשיכים בחיפוש. למרבה שמחתנו, הפעם הממצאים שלהם בחלקם נהדרים.
גולדפראפ אינם הראשונים ולבטח לא האחרונים שיפגישו בין גיטרות אקוסטיות לאלקטרוניקה, אבל האסתטיקה שלהם מצטיינת, כך שהשידוך הזה בין החם והקר ממש לא פושר. נכון, מילים חודרות ומנגינות ממריאות אינן הצד החזק אצל הצמד, אבל התקליט הזה, ברובו, פשוט כה יפה. הוא זלג לרשת מוקדם מאוד, ואם בהאזנות הראשונות, בדצמבר שעבר, חשדתי שמא היופי מגיע עם תאריך תפוגה קרוב מדי, מסתבר שהוא עדיין נוגע ומשפיע. קיית' בוש מרחפת מעל כמה שירים, ואפשר לאתר גם הדים לרוק החולמני-עגמומי של הסאנדייז, אבל גולדפראפ, ואולי זה הישגה העקרוני כאן, נפרדת סוף-סוף מעמדת ה"רוצה להיות" שלה.
זה עניין קולי אבל בעיקר מנטלי. ההגשה שלה קרובה וחמה מתמיד, וכמעט אפשר לשמוע איך את מקום החלום, שכנראה לא יוגשם, להפוך למלכת מועדונים נכונה לעכשיו, היא ממלאת כעת בשירה שבאה גם מפגיעות שמרשה לעצמה לחשוף רק מי שכבר מספיק בטוחה בעצמה ומכירה את עצמה כדי שלא להירתע ולהיאלם מחשיפה שכזו.
אז אם בתחילה זו המעטפת הצלילית של "הכפריות האלקטרונית" או "האלקטרוניקה הכפרית" שגונבת וכובשת את תשומת הלב, אחר כך מצטרפת אליה זמרת טובה מאוד, שדווקא כשוויתרה על מאמציה הניכרים להיראות ולהישמע סקסית, אכן נשמעת חושנית מתמיד.