בגיל 74, נחום (נחצ'ה) היימן הוא שילוב של מוזיקאי, מספר עממי, מנהיג תרבות ואוונגליסט. הוא ניצב באולם הסינמטק בתל אביב, המלא ראשים כסופי שיער, אחדים באו עם נכדיהם, ומזמין אותם לחזור שבעים שנה אחורה, לימים שבהם הוא והם היו ילדים קטנים. "עגלה עם סוסה", "מי יבנה בית בתל אביב", היימן דק הגזרה מנצח בתנועות יד, מבקש לדעת אם בקהל יש רועי צאן ומי מזהה עצמו בתצלום ישן שהוא מקרין. אנשים קוראים לעברו מהאולם כמו אל מנהיג של קהילה דתית. היימן מכריז שנמצאים איתנו היום בקהל אנשי "זמרשת", קבוצה של שבעה צעירים שלקחה על עצמם לשמר את מורשת השירים הישנים, ונותן גושפנקה לפעילותם.
היימן הוא הפנים המוכרות בתופעה הגדלה והולכת של התרפקות על הזמר העברי, רובה ככולה מתרחשת במפגשים של עשרות ומאות מועדוני זמר בכל הארץ. ב-2002 הוא הקים את העמותה למורשת הזמר העברי, ששמה לה למטרה להוציא מהדורות חדשות של הקלטות ישנות. אנשי זמרשת, שהתארגנה ב-2006 ואשר פועלת כמלכ"ר, מעוניינים להעלות חומרים ישנים לרשת האינטרנט. אלא שכדי להגיע אליהם, צריך, במקרה הטוב, לאתר את היורשים בעלי הזכויות, ובמקרה הפחות טוב להתעמת עם שומרי החותם - הארכיונים של רשות השידור. ככל שגל הנוסטלגיה גואה לקראת חגיגות יום העצמאות ה-60, כך מחריפה העוינות בין הצדדים - לא לטובת החומרים המתפוררים, שאם לא ייעשה בהם מעשה, ובזמן הקרוב, יאבדו לנצח.
שימור הזמר העברי הוא מסוג הנושאים שמרבים לדבר עליהם, אך עושים לגביהם מעט מאוד. נושא הזמר בכלל מגיע לדיונים בכנסת ביוזמת השחקנים החזקים בשטח. למשל, חברות התקליטים, שהתלוננו על הפיראטים הפוגעים בהכנסותיהם; ואחריהם ארגוני היוצרים, שביקשו לקבל את חלקם בעוגת התמלוגים. אבל למי יש ראש וכספים לאלה שדורשים לשמר את מורשת הזמר? אוהבי הזמר יכולים רק להתקנא בחוק הספרייה הלאומית שהתקבל בכנסת בנובמבר 2007, ולפיו הספרייה הלאומית, שנמצאת בירושלים, תאסוף, תשמר ותטפח את אוצרות הידע, המורשת והתרבות העבריים, ותאפשר לציבור נגישות לאוספי הספרייה. אמנם בספרייה יש מחלקת מוזיקה, הפונותיקה, אבל זאת פועלת עם דגש על מוזיקה יהודית, והזמר העברי אינו עיקר פעולתה.
"נתקלנו בפרוטוקולים של הכנסת", אומרת גלי נחמן, מראשי זמרשת. "מבטיחים שם הרים וגבעות בנושא שימור הזמר, ולכן הקמנו גוף". נחמן וחבריה הכירו בפורום המוזיקה של תפוז, המונה כמאתיים צעירים. בעוד שחברי הפורום בתפוז מתמקדים במוזיקה ישראלית משנות ה-50 ומעלה, בזמרשת תרים אחר יצירות מוזיקליות מראשית הציונות. כאלה שזכויות המסטר שלהן פקעו (להבדיל מזכויות היוצרים, שעליהן יש לשלם תמלוגים עד שבעים שנה לאחר מות היוצר).
בכוונת זמרשת, בשלב ראשון, ליצור קובצי שמע דיגיטליים של כל השירים בעברית שנכתבו עד קום המדינה ולהפוך אותם לנגישים לציבור הרחב, בחינם, באמצעות אתר אינטרנט המצוי כעת בשלבי הרצה. החרדה המוצהרת של זמרשת ושל כל משמרי הזמר העברי היא שאם החומרים העתיקים הללו לא יעברו דיגיטציה בהקדם, הם פשוט ייכחדו. זמרשת מחזיקים כבר הקלטות רבות, ובמקרים שבהם לשיר אין ביצוע מוקלט, הם יעשו לו הקלטה. "אנחנו בשלב התחלתי של גיוס תרומות", מספרת נחמן. "פנינו לאנשים עם כסף - אריסון, ורטהיימר ואחרים. בינתיים קיבלנו תשובות שליליות. אין לנו קשרים, אנחנו לא מוכרים, בונים עצמנו מהתחלה, על בסיס תומכים ואוהבי זמר, מאמינים שבסופו של דבר נגיע למי שצריך".
את יולי תמיר זה "לא מעניין"
ההון העצמי של זמרשת נע סביב 15 אלף שקל משלושה אירועי שירה שקיימו עד כה. בחודש הבא הם כבר יגיעו לצוותא. כל ההזמנות דרך מיילים, שום פרסום חיצוני, והביקוש לדבריהם עולה על מספר המקומות. נגה אשד, הסולנית, מלמדת את הקהל, סוג של הנחלת שיר לציבור. בזמרשת מתגאים ששיר ילדים עתיק שהעלו לאתר כבר הוזמן על-ידי שמונה גננות כדי ללמד את ילדי הגן. "זה התגמול וזאת המטרה - להחיות את הדברים בשטח", דברי נחמן.
בתוכנית העסקית שלהם סעיף ההוצאות הגבוה ביותר, 32 אלף דולר לשנה, מופנה לייעוץ משפטי, מה שמלמד על תחושת הסכנה המלווה כל מיזם רשת שמתחכך עם נושא הזכויות. זמרשת היו רוצים להגיע לדיל עם אקו"ם לגבי השמעות, "כי אין לנו כסף, ועל כל הורדה צריך לשלם לאקו"ם". על-פי התחשיב שלהם, התשלום לאקו"ם הוא 66 סנט בעבור כל אלף השמעות של שיר באתר, 30 אגורות לכל הורדה. מנכ"ל אקו"ם, יוריק בן-דוד, מסר בתגובה כי "אני לא יכול להתייחס לתחשיב הספציפי של זמרשת. החישוב שלנו לא בנוי על סכומים פיקס, הם נגזרים מהכנסות בעל העסק, ומדובר בנוסחאות מורכבות. הכול תלוי במידת החשיבות והמרכזיות שלנו באתר".
אצל היימן הדברים כבר נכנסו לשגרה. "יש לי הוצאות קבועות, ההטבעה, הגרפיקה", הוא אומר. "עיקר ההוצאה בלתי צפויה. ניקוי דיגיטלי זה 65 דולר לשעת אולפן. בדיסק של ידידיה אדמון, למשל, היו מסטרים מצ'וקמקים, 95 שעות לקח לי. יש דיסקים שלוקח פחות. בממוצע, אלף דיסקים ראשונים עולים לי 40 אלף שקל. ליחידת דיסק זה כלום. 40 שקל עלות, והכול מתרומות - אני מוכר ב-38 שקל, מפיץ לוקח 35%, העמותה 65%".
לאחר שמפחיתים 350 דיסקים שהולכים ליחסי ציבור, נגלה שגם במכירות מלאות העמותה לא תעשה אפילו 20 אלף שקל לדיסק. אבל העניין חשוב להיימן, והציבור מחזק את ידיו. די לשבת איתו שעה בבית קפה, ולצפות באנשים המזהים אותו ונכנסים לברך, מפמפמים את ידו, וכשהם מבינים שהפריעו לו באמצע מפגש עם עיתונאי, הם גוחנים, "מגיע לו פרס ישראל. תקשיב לי, אני מהעם, לאיש הזה מגיע פרס ישראל".
מסעות האיתור והשימור של היימן הם שיקוף של ההיסטוריה הציונית, ימי העליות, עבודת האדמה, ושאר חוויות קהילתיות. בין היתר, דיסק משירי המלחין חתן פרס ישראל ידידיה אדמון, שכתב עשרות שירי חג והיה ממייסדי אקו"ם. כדי להיזכר באיש ובתרומתו, די בכמה שורות מייצגות משיר רב גרסאות כמו "עץ הרימון" - "עץ הרימון נתן ריחו / בין ים המלח ליריחו / שב, חומתי, גדודך מנדוד, / שב, תמתי, דודך מדוד"; או משירו "בוקרי לכיש" - "עור בוקר כנס בקר / החש החישה / הו לכיש לכישה" - שאותו שרה שלישיית ערבה בשנות ה-50.
היימן הוציא בשנים האחרונות גם מיצירותיהם של מתתיהו שלם, רועה צאן בעיסוקו בקיבוץ, שאותו הספיק היימן הנער להכיר מקרוב, ולחדש הקלטות נדירות משיריו, כמו "שיבולת בשדה", "שומר מה מליל" ועד "ודוד יפה עיניים". כך עשה היימן גם עם שירי דניאל סמבורסקי, כמו "זמר הפלוגות", "נעבוד אותך במחרשות", "פנינו אל השמש העולה", וכן משירי חנינא קרצ'בסקי, גיל אלדמע ורבים אחרים.
היימן אינו בוחל באמצעים כדי לתחזק את מפעל השימור שלו. "יום אחד אני באיכילוב", הוא מספר, "לפני ניתוח, כולי רווי בתרופות. מצלצל חבר טוב, מנהל במחלקה, ומספר לי שלימור לבנת, שרת התרבות דאז, באה לבקר מישהי. בתוך רבע שעה אני שם. נעים מאוד, נחצ'ה; נעים גם לה. חיכיתי שתגמור את הביקור ותגיע למעלית. נעלתי אותה ואת הגורילה שלה. אני מהעמותה, צריך עזרה. בתוך שבוע קיבלתי עשרת אלפים שקל. היה מאוחר מדי לפנות למשרד החינוך, ולימור מצאה דרך עוקפת. כל הכבוד לה". לבנת מאשרת את מתן התמיכה, לא כך לגבי הפרטים הציוריים בסיפור.
מיורשתה, יולי תמיר, היו להיימן ציפיות גבוהות. פנייה שלו למשרדה לפני ארבעה חודשים נענתה, לדבריו, במכתב: "צר לנו, לא מעניין". הוא הועבר משם למזכירה במשרד התרבות. להיימן אין בעיה לדבר בטלפון גם עם מזכירות, ואף לענות בפירוט לשאלות בנוסח "ומי האדון?" אבל גם ממשרד התרבות לא באה הישועה.
אמנות השנור
כשממסדים מאכזבים, מנצלים קשרים משפחתיים והיכרויות אישיות. ח"כ אורית נוקד היא בתה של הזמרת הדסה סיגלוב, הזכורה כסולנית של שירו שיר, פורום הזמר של קול ישראל, מדי יום א' בשעה שבע ועשרים בערב. נוקד היא יו"ר השדולה לשימור אתרים, חברה בוועדת הכספים, ולא זרה למצוקות. היא פנתה לחבר, מולי רבינא, מנכ"ל נוב אחזקות, ושאלה אם יש לו עניין.
"שני אחים, אחות ואימא, מטורפי זמר עברי", מאבחן היימן את משפחת רבינא לאחר שלמד להכירם. "מולי שאל אותי כמה יעלו שני תקליטי שירו שיר. 70 אלף שקל. רשם המחאה. כשאני הולך לצאת מהמשרד, מולי מוציא יומן. 'אני יודע ש-50% מזמנך אתה שורף בריצה אחר שירים. מי תורם לך קבוע? שוקי מדנס? גם אני תורם, אלף דולר, גם בני משפחתי. כל דיסק שתביא למשרד, תקבל צ'ק, 12 אלף שקל לחמישה דיסקים, לא משנה איזה. ככה זה עובד. אני אוסף כסף מעשירים. על כל עשרה, אחד פותח ארנק. פניתי לישראל קז, שותף בהפניקס, הוא היה תלמידו האהוב של יוסף הדר, ותרם את הכסף להוצאת הדיסק משיריו. גם הוא תורם קבוע לכל דיסק. סטף ורטהיימר ובנו איתן תמיד נותנים. עשיתי טלפון לאיתן, חסר לי 15 אלף לדיסק שירי שרה לוי-תנאי, צלצלתי ב-11 בבוקר, הצ'ק היה מוכן ב-12. אלי איילון מ-DSPG אמר, תבוא מתי שצריך; יעל אונגר רשמה לי 25 אלף שקל במזומן".
למה זה צריך לבוא בשתדלנות ומתרומות פרטיות, במקום שהמדינה תדאג למנגנון שישמר נכסי צאן ברזל שלה? "ניסו להעלות את תקציב התרבות שיהיה אחוז מסך תקציב המדינה, ניסו ולא הצליחו", מסבירה נוקד. "צריך לחוקק חוק לשימור הזמר העברי. אבל מישהו צריך להירתם. אני מצפה שאנשים שאכפת להם יבואו ויציעו את זה, ולא אכפת לי לכתת רגליי. אני חתומה על חוק התרבות, אבל לא דיברו איתי על שימור הזמר. מי שעוסק בדברים הם אלה שמציבים את הבעיה".
הרצון הטוב לכאורה של ח"כ נוקד מקבל ממדים תמוהים כאשר מתברר שהיא עצמה הגישה, ביולי 2007, יחד עם חברי הכנסת אריה אלדר ויוסי ביילין, את הצעת חוק המוזיקה הישראלית, שאחת ממטרותיו היא שימור המוזיקה. אגב, הצעת החוק הזאת היא חזרת-תוכי על הצעת חוק של זבולון אורלב (כנסת 15) וגילה פינקלשטיין (כנסת 16), מה שמלמד על פעולות נבובות וריקות של המחוקקים שלנו בנושא הזמר. ומה הפלא שהיימן והאחרים פונים לתורמים בשוק הפרטי?
בית או אתר בית?
לוותיקי הזמר חשוב לרכז את כל האוצרות במקום אחד, בית משלהם. כמו לספרים וליצירות האמנות הפלסטית. נכון שישנם המאגר של הפונותיקה והארכיון המוזיקלי באוניברסיטת תל אביב, הספרייה המוזיקלית במכללת לוינסקי, וארכיון דומה באוניברסיטת בר-אילן, וגם האתרים למיניהם, משירונט, דרך מומה ועד זמרשת, אבל נחוץ הכוח המאחד. אליהו הכהן, מי שכתב מאות מאמרים וערך אין-ספור תוכניות רדיו וטלוויזיה, כואב את חוסר התיוק הסיסטמתי.
"אני נאבק 25 שנה שיקום בית הזמר העברי, שירכז ידע למחקר ולהפצה", אומר הכהן. "זה לא שאין מאגר מידע של כל מה שעשו כאן בעשרים השנה האחרונות, יש תיעוד היכן כל דבר נמצא, באיזה מדף, עם אפשרות לתקשר בין האוניברסיטאות. צריך לחבר את הכול. אין שבוע שאין יוזמה להקים בית זמר עברי".
מי היזמים?
"אחת התוכניות הייתה לייחד לבית הזמר מקום במרכז רבין. אניטה שפירא ביקשה ממני תוכנית. הגשתי לה, הראו לי סקיצות, יהיה חדר לעלייה ראשונה, חדר לעלייה שנייה. הכול טוב ויפה. אבל יש ת"ק פרסה בין אמר ועשה. משה וילנסקי, שלא היו לו צאצאים, קרא לי בזמנו וביקש שאני וגיל אלדמע ושמעון כהן נעשה שימוש בתמלוגים שלו. לא יצא. הציעו בית בנען, אחר כך בית רחל בחצר כינרת. נשיאים ורוח, וגשם אין.
"לי עצמי יש שני נדבנים שמוכנים. אז ייתנו לי מיליון שקל. ומה אז, מי יתחזק? לספרייה הלאומית המדינה לא תיתן להתפורר, אבל לך לבית גלילי בנען. ריק. תלך ליום עיון בבית הסופר, אנשים קופאים בלי מזגן, ותראה את המצב של כתבי הסופרים בגנזים. יש דינמיקה עצומה, אבל אין מי שיגיד, זו משימתי".
אחד מאלה שמנסים כעת לקחת את המקל ולרוץ עם היוזמה של בית הזמר הוא ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור, המרבה להופיע בערבי זמר עם הסיפורים שמאחורי שירי היישוב. יחד עם מספר אנשים מחפש כעת נאור מארח, רשות מקומית, שתקים בתחומה את הבית. "היינו בחולון", מספר נאור, "ראינו שהקימו שם את בית הקריקטורה. לקחו קומה בספרייה העירונית והפכו לדבר יפה. אם זה כן, למה בית זמר לא?"
אתה מאמין שזה יקרה?
"איך אתה מסביר את הקיום של עשרות ומאות חוגי זמר? אני בא למקום, 500 איש, כולם שילמו הרבה כסף, ממלאים אולם. תופעה. אפי נצר אמר פעם שישראל היא המקום היחיד בעולם שאנשים באים לשיר וגם משלמים על זה כסף. מנהל מועדון היקב בחולון, אריה גורי, אמר לי שהוא עושה את זה כבר 17 שנה. אנשים באים לשיר, מתחילים במודרני, ולאט-לאט עוברים לנוסטלגי. לך תדע מה מושך את האנשים לשם".
בזמרשת, מצדם, מתנגדים לקיום בית מוזיקה. "אם אין קיום דיגיטלי, אין עתיד", מסבירה נחמן. "מה זה מוזיאון ובית זמר, לעומת לחיצת כפתור, ובשנייה השיר לפניך? הדיגיטציה של נחצ'ה זה התחלת הדרך. בניגוד לדיסק שמכיל מספר מסוים של שירים, הרשת היא אין-סופית".
נאור לא מבטל את הביקורת של "הצעירים", אבל גם לא מקבל אותה בשתי ידיים. "אולי בעוד עשר שנים כל אחד ישב בבית וישמע מה שהוא רוצה, אבל אז אין עתיד לשום מוזיאון. לדעתי, לבית זמר יש יתרון על-פני אמצעים דיגיטליים וירטואליים, ואני הייתי שותף להרבה תוכניות של משרד החינוך דרך הזמר העברי. בית זמר זה מנוף שבו אפשר גם לאחסן וגם לקיים השתלמויות, לא ארכיון כמו הפונותיקה".
גם יואב קוטנר, מי שהקים את אתר מומה, ובעצמו פעיל בתחום התיעוד ההיסטורי, חושב שהאינטרנט אינה מספיקה. "אף אחד לא מבטיח שימור של הזמר העברי ברשת, כי השרת לא יהיה של המדינה אלא של גורם מסחרי. יסגרו אותו, הוא ייפול, ייעלם. לכן צריך פעולה מקבילה - לעבור על הארכיונים של קול ישראל וגל"צ ולהפוך את ההקלטות לדיגיטליות, ושיהיה מחסן, בית או מוזיאון, ובמקביל העם יוכל גם לראות הכול ברשת".
למה זה לא קורה?
"כי אין גוף פוליטי-כלכלי שמשתלם לו להשקיע. הכול עניין של כסף, וזו תהיה בכייה לדורות. בעוד מאה שנה לא ידעו מה קרה פה. בארצות הברית ישנו מוסד הסמיתסוניאן, שבו מרכזים את כל ההקלטות שהיו במדינה, כולל המידע סביבן, ומשקיעים בזה הון. הזמר הוא חלק מההיסטוריה הישראלית, וצריך לשמר אותו".
ובינתיים, הקלטות נקרעות
הפחד הגדול הוא, כאמור, סכנת ההכחדה של ההקלטות הישנות. בארכיוני רשות השידור, למשל, נמצאים סלילים הקרובים להתפוררות. כדי להציל חומרים הועברו לפני מספר שנים אלפי סלילים לפונותיקה, ונעשתה עליהם פעולת הצלה, אבל כאמור, הפונותיקה עסוק בפעולות שימור נוספות, שאינן קשורות בזמר עברי. הפונותיקה גם סירב לשתף פעולה עם משמרי הזמר למיניהם. "יש לנו הסכם איתם", אומר מוטי אמיר, מנהל חטיבת הביצוע ברשות. "הם עשו דיגיטציה וקיבלו עותק לצורכי מחקר. לכן שלחו את נחצ'ה לכל הרוחות. כי אין להם אפשרות למכור, גם אם פג תוקף הזכויות".
"הפונותיקה אכן אינה הכתובת", מסכימה שרה פרזנטי, המתמחה בקניין רוחני. "הם כמו מחסן, ואי-אפשר להוציא משם. אבל לגבי האינטרנט, הרשות לא יכולה להתנות, אם הקלטה כן או לא תעלה לרשת".
נאמר שהרשות מחזיקה בהקלטה שנמצאת בסכנת הכחדה, האם הם יכולים לסרב לתת או למכור?
"אם משהו מוגדר כנכס לאומי, והרשות המופקדת עליו לא יכולה לשמר אותו, באופן תיאורטי אפשר להוציא אותו מחזקתה".
בילי סגל, מנהלת ארכיון הסרטים בערוץ 1, מדברת גלויות על המצב הבעייתי: "כולם בעולם, חוץ מאיתנו ומאפריקה, נמצאים בתהליך דיגיטציה. הלוואי שנגיע למצב הזה, כי אולי נגיע באיחור - הכול מתפורר. גם אם הקלטת הישנה בסדר, המכשיר קורע אותה. כל יום שנוגעים במסטרים, דברים הולכים לאיבוד, והישראלים, תסלח לי, בהמות, דורכים על סרטים, לא אכפת להם. למרבה הצער, החוק לא מדבר על שימור. אפילו הרשות השנייה, אין אצלם בחוק כלום על שימור חומר ארכיוני. הם זרקו את כל ערוץ 2 הניסיוני כדי לפנות מדפים, ככה שלא מדובר רק בהקלטות ישנות".
ביולי 2007 הגישה סגל מסמך המציג את מצבם החמור של ארכיוני הטלוויזיה והרדיו. על-פי סגל, ארכיון הרדיו מכיל, בין היתר, 460 אלף שעות של תוכניות המוזיקה שהוקלטו בקול ישראל (ובקול ירושלים) בשבעים השנה האחרונות. כל מי שרוצה להגיע לרשימות הרשות, בוודאי ישמח לשמוע כי כל תוכניות המוזיקה, החל בקום המדינה, מקוטלגות טקסטואלית במחשב. מבצעי הצלה מועטים בוצעו עד כה. ארכיון הרדיו, בשיתוף עם ארכיון הפונותיקה, "העבירו בקצב איטי וסיזיפי" אלפי יצירות זמר עברי לתקליטורים. עם זאת, "מרבית החומרים עומדים בפני כליה בשל עייפות החומר ותנאי אחסון לקויים". הארכיון, על-פי סגל, אינו עומד בתנאי שימור וגניזה של מדינת ישראל.
סכנת ההכחדה, כמו גם האדישות של המדינה, הולידו את העסקה של הרשות עם אוניברסיטת הרווארד, שלפיה תממן מחלקת היודאיקה האמריקאית את העברת ארכיון הרשות למדיה דיגיטלית במטרה לתרום לשימורו, ובתמורה תקבל לידיה עותק מלא של תוכניו לצורכי מחקר.
לפי אמיר, הנושא נמצא בניסוח משפטי, ואם כן, מדובר בתהליך שיימשך בין שנתיים לארבע שנים. במקביל להעברת העותק להרווארד, לצורכי מחקר בלבד, יינתנו, תמורת תשלום, עותקי-מחקר נוספים לשימושן של האוניברסיטאות בישראל.
האוניברסיטאות כן, אבל חבר'ה צעירים שרוצים להחיות את השירים באמצעות האינטרנט, זה לא?
"נראה לך שהצעירים יקימו אתר ולא ישימו פרסומות? מה זה גלגול העיניים הזה? למטרות חינוך, שילדים יגלשו וילמדו שירים שנכתבו לפני חמישים שנה? שיספרו לסבתא שלי. הם יעשו פרסומות, ואחר כך ימכרו את האתר במאה מיליון דולר לחברה אמריקאית".
עוד הצדדים מדברים, או לא מדברים, ובשטח צץ שחקן חדש שלא עושה חשבון לאף אחד - יוטיוב. לארכיון הטלוויזיה הישראלית יש שם נציגות מכובדת. "זה לא חוקי, וזרועה הארוכה של הרשות תגיע אל יוטיוב", מתקומם אמיר. "גם רדיו פיראטי לא משלם לאקו"ם כלום. אני משלם 47 שקלים על השמעה של שיר. 26 מיליון שקל בשנה. מי משלם סכומים כאלה? ומי מפצה אותי על הסכומים האלה? יורדות ההכנסות מהאגרה, הטאלנטים עוזבים אותנו לרדיו האזורי, ומ-240 מיליון שקל הכנסות לשנה ירדנו ל-100. אז באים עוד ומנסים לנגוס בפרה שעל הכביש".
לדברי עו"ד פרזנטי זו רק שאלה של זמן לפני ש"גם יוטיוב יהיו בתוכנית העבודה שלנו". היימן, מצדו, לא מתרגש, אולי משום ש"90%-85% מרוכשי הדיסקים שלי אלה אנשים מהדור שלי שלא יודעים מה זה יוטיוב". אבל מתברר שעל נחמן האיום דווקא פועל. "זה לא חוקי", היא אומרת, "ואני לא מוכנה לדבר על כך. אני, כאתר רשמי, לא יכולה לצערי לקחת מיוטיוב. גם לשים לינק זה לא חוקי, וכרגע אני לא רוצה לעבוד לא-חוקית. אני צריכה אישור מהרשות ומקווה שייתנו לי".
כאלה ילדים טובים אתם? השטח משתולל.
"יכול להיות, אבל אנחנו לא יכולים לקחת צ'אנס. כל עוד יש אקו"ם, נלך לפיהם".
אז מה צופן העתיד לזמר העתיק?
"ברשות השידור הבטיחו תשובות, נחכה עד מארס. אם יהיה צורך, נידבר איתם באמצעות הליך משפטי שיאפשר לנו גישה לחומרים". ¿