בוקר קריר וערפילי. אני תופס מונית למשרדי הלקוח באזור הסיטי של לונדון. נשלחתי לסגור עסקה עם הסמנכ"ל האחראי מצד הלקוח. אחרי חודשים של בדיקות היתכנות (POC), כל מה שאני צריך זה חתימה שלו ואישור שאכן זכינו בפרויקט.
מר ווייטבורד מקדם אותי בברכה. "תרצה תה או קפה?" הוא שואל. "תה עם חלב יהיה נחמד", אני משיב. במקום לקום מהשולחן, הוא לוקח את העכבר ומפעיל משהו במחשב שלו. "סוכר?" "כן", אני עונה ורואה שהוא מקליד משהו במחשב. "זהו", הוא מחייך, "התה שלך מוכן". הוא מסתובב לאחור, לוקח את כוס התה מהמכונה ומגיש לי. "נחמד, מה? זו מכונת קפה ותה עם חיבור בלוטות'". "באמת נחמד", אני ממלמל.
"בקשר ל-POC, רציתי שנעבור על התוצאות ונראה שהכול עונה על הדרישות", אני מנסה לפתוח בדיון. קול צלצול קוטע אותי. ווייטבורד מרים את העכבר, הופך אותו ועונה.
"כן, אמא. בסדר. אז נדבר? אני בישיבה". הוא מחזיר את העכבר. "עכבר טלפון לסקייפ", הוא מכריז. "זה נקרא יאאפר. מדהים לא? אז איפה היינו?"
"בקשר ל-POC", אני חוזר שוב. "יש לי פה את התוצאות שאושרו על ידי המעבדות שלכם בצרפת", אני מוסיף. "צרפת?" עיניו בורקות, "לא תאמין מה קניתי שם. חזרתי מחופשת סקי ומצאתי שם חליפת סקי עם מולטימדיה ו-GPS אינטגרלי. מדהים! אתה גולש בהרים ויודע בכל רגע בדיוק את המיקום שלך".
"מאוד מרשים" אני משיב, "ובהמשך למה שאמרתי קודם... הייתי רוצה, אם זה אפשרי, שתאשר לנו..." ווייטבורד שוב קוטע אותי. "הבאת אתך את ההסכם הקודם"? הוא שואל. אני שולף אותו בזריזות. ווייטבורד שולף גרסה מיניאטורית, מחבר ל-USB של המחשב וגורס את הניירות למול עיניי המשתאות. "צריכים ממילא לחתום על חוזה חדש", הוא אומר. אני מכחכח בגרוני. "בבקשה תמשיך, סליחה על ההפרעה", הוא אומר בנימוס.
"ובכן, כמו שאמרתי - נראה לי שכל מה שנשאר לנו לעשות זה פשוט לאשר ולוודא שאנחנו מקבלים הזמנה עד סוף החודש", אני מצליח להשחיל משפט שלם. "אתה מוכן לסלוח לי לעוד רגע?" הוא שואל שוב. "אני חייב לבדוק משהו בבית, יש לי 2 חתולים והם לבד כרגע". אני מתלבט איך לסיים את חייו של ווייטבורד. הוא מחייג, מאזין לשפופרת, מקיש קוד קצר ומקשיב שוב לטלפון. "יופי, הכול שקט בבית. אפשר להירגע", הוא מכריז. "קניתי טלגארד. אתה בטח מכיר, זה מכשיר ציטוט סלולרי שדרכו אפשר לשמוע מה שקורה במקום אחר. אם החתולים שקטים, סימן שהכול בסדר".
"אתה לא מבין עם מי יש לך עסק", אני מדבר לעצמי, "הייתי בלבנון והרגתי מחבלים בידיים. אל תתעסק איתי, אתה שומע? אנגלי לבנבן שכמוך". ופתאום, כמו במטה קסם, אני מבין מה עליי לעשות. אני מוציא מכיסי את המכשיר החדש שרכשתי במזרח לפני שבוע - הדגם האחרון של HTC. מסך קלט-מגע, החידושים הכי מדהימים בעולם שהופכים את ה-iPhone לילד מנוזל.
עיניו של ווייטבורד כמעט יוצאות מחוריהן. "מאיפה השגת את הדבר הזה?" הוא שואל בהתרגשות. "אה, זה כלום. קניתי את זה במזרח בשבוע שעבר", אני עונה בנונשלנטיות. "ונחזור לנושא ה-POC..."
ווייטבורד שוב קוטע אותי. "הפרויקט שלכם! זכיתם. שלחתי לך מייל שמודיע על זה אתמול בלילה, לא ראית? תגיד, אני יכול להסתכל על ה-HTC שלך רק לרגע?"