"אני לא כל-כך אוהב שבמאים מדברים על הסרטים שלהם ומסבירים אותם", אומר לי אנדריו דומיניק כשאני מתעקש שיבהיר לי כל מיני נקודות על סרטו המרתק "התנקשות בג'סי ג'יימס על-ידי הפחדן רוברט פורד". הסרט אמור להיות מערבון המתאר את ימיו האחרונים של ג'סי ג'יימס, הפושע האגדי של המערב הפרוע, לפני שנבגד על-ידי בוב פורד, חבר בכנופייתו, ונורה על-ידו למוות. אלא ש"ג'סי ג'יימס" אינו ממש מערבון. כן, יש בו אקדחים, סוסים וקאובואים, אבל הסרט הוא דרמה פיוטית על מערכות יחסים מתוחות בין שלושת הגיבורים, ג'סי ג'יימס (בראד פיט), בוב פורד (קייסי אפלק, שהיה מועמד לאוסקר על תפקידו) ואחיו של בוב, צ'רלי (סם רוקוול).
למרות האקדחים, הסרט מתבסס למעשה על דו-קרב, או על תלת-קרב פסיכולוגי של אופי. הוא מלא בצילומי אווירה ובמוזיקה מהפנטת של ניק קייב, ובמקום להיות מערבון שהדילמות נפתרות בו באמצעים פיזיים, "ג'סי ג'יימס" הופך לחוויה מטאפיזית, לירית.
למרות זאת, דומיניק, יליד ניו-זילנד, לא ממש רוצה להסביר את סרטו ההוליוודי הראשון. "אני אוהב שהצופה חושב בעצמו על מה שהוא רואה ומחליט מה הוא מרגיש".
זר ומוכר בו-זמנית
בדומה לדו-קרב קלאסי במערבון, התחושה הייתה שהפעם מדובר בדו-קרב של במאי מול עיתונאי. החלפת המבטים נמשכה מספר שניות, הטייפ שנשלף רגעים לפני עדיין פעל והקליט, ולאחר התעקשות קלה, הבמאי נכנע והחל לדבר על עבודתו. "מאז שהייתי ילד רציתי לעשות סרטים. ראיתי את 'הקוסם מארץ עוץ' וסרטים אחרים והתחושה שלי הייתה כאילו אני נכנס לטרנס, או לחלום. היו בסרטים דברים יפהפיים שמשכו אותי אליהם. היום אני מאוד אוהב את סרטיו של דיויד לינץ'. אני מניח שזה בגלל שהם גורמים לי להרגיש דברים שסרטים אחרים לא. הם נוגעים בי נורא עמוק. יש בהם עצב ובו-זמנית תחושה של יופי. אני אוהב סרטים שגורמים לך להרגיש לא בטוח. יש משהו ברוב הסרטים בהוליווד שגורם לך להרגיש מוגן. לא מרעידים לך את הרצפה. אני אוהב שסרטים מעירים בך תחושות שקשה לשים במילים. כשאני רואה סרט אני רוצה שהוא יגרום לי להרגיש משהו דומה למה שאני מרגיש כשאני שומע מוזיקה. משהו זר ומוכר בו-זמנית".
*מהו הרגש שעומד בבסיס "ג'סי ג'יימס"?
"ג'סי ג'יימס הוא סיפור על חרדה אדיפלית. מדובר בחרדה מאוד ראשונית. אתה מרגיש שאתה יכול להרוס את אבא שלך, או שאביך מסוגל לאכול אותך. אפשר להתחבר לסרט מהזווית הזו, שזו גם זווית הראייה של בוב פורד, שמעריץ את ג'סי ג'יימס אבל בו זמנית רוצה להרוג אותו. בהקשר הזה יש בסרט תחושות של חוסר ביטחון וחוסר יכולת לעשות דברים בעצמך. התחושה שמישהו אחר מטיל צל עליך. מנקודת המבט של ג'יימס התחושה היא של התפרקות".
*כשאתה מביים את הסרט אתה חווה את התחושות האלה בעצמך?
"אני מוצא את המטען הרגשי הזה והוא ממלא את אתר הצילומים. למשל, במהלך צילומי הסרט הייתה תחושה של פרנויה באוויר ודינמיקה מאוד מוזרה בין שלושת השחקנים. אני חושב שזה קרה כי סם רוקוול, שמגלם את האח של בוב פורד, נורא רצה במקור לגלם את התפקיד של ג'סי ג'יימס, שהלך לבראד פיט. קייסי אפלק הרגיש חוסר ביטחון בגלל חשיבות התפקיד וחש מאוים על-ידי בראד פיט. אבל גם בראד פיט היה מוטרד. אני חושב שהוא לא ידע אם הוא מסוגל לגלם דמות כל-כך מיתולוגית באמינות. כל התחושות האלה התנקזו בעיקר לסצנות שמתרחשות בבית על הגבעה, כששלוש הדמויות נמצאות ביחד, מבודדות".
מערבון בהשראת צ'ארלס דיקנס
המורכבות והזרות של הסרט גרמו למפיצים בארץ להחליט לא להוציא אותו להקרנות מסחריות רגילות. לעומת זאת הסרט יוצג בימים אלה בסינמטקים בת"א, חיפה וירושלים בהקרנות אחדות בלבד. לכן, מי שירצה לחוות את "ג'סי ג'יימס" במסך הגדול ולהיחשף לחוויה עוצמתית ושונה, יצטרך למהר ולעשות זאת בימים הקרובים.
*קשה להגדיר את הסרט שלך כמערבון מן השורה. מה בעצם היה הקונספט שלך?
"במהלך התחקיר אני והצלם רוג'ר דיקינס הסתכלנו על תמונות מהתקופה והכול נראה לנו ויקטוריאני. זה הזכיר לנו את הספרים של צ'ארלס דיקנס, ולא את התמונות שאנחנו רגילים לראות בסרטים על המערב הפרוע. מאחר שזו הייתה ההשראה שלנו, ניסינו לעשות מערבון ויקטוריאני. זה התבטא גם בצילומים של הסרט, כשניסינו לשמור על נאמנות לצילום שהיה קיים באותה תקופה. מאחר שהצילום אז היה בראשיתו, יצרנו טשטוש מכוון בקצוות של התמונות כדי לשחזר את האפקט של תמונה ראשונית, עתיקה, לא יציבה. למעשה, כל האפקטים הוויזואליים בסרט נעשו בהשראת התמונות הישנות האלה".
*בנוסף לשחזור התקופתי יש לבחירות האלה גם אפקט פסיכולוגי.
"בהחלט, בוב רוצה להיות מישהו חשוב, בעל משמעות. הוא רוצה להרגיש שהוא יכול להרוויח את מקומו בעולם. הוא מרגיש שאם הוא יהרוג את ג'סי ג'יימס, הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו. הסרט מנסה להעביר איך זה מרגיש להרוג מישהו, ומהו המטען הרגשי שמלווה את החוויה. זה נושא כבד והסרט מנסה להעביר את התחושה הזאת. זאת אומרת, בניגוד לרוב הסרטים ולמערבונים שונים כמו למשל '3:10 ליומה', בהם כל ההרג נעשה בקלות ואנשים יורים אחד בשני בלי בעיה. אני לא רציתי סתם לתאר רצח, אלא להעביר את החוויה של מה זה ללחוץ על ההדק.
"מצד שני, ג'סי ג'יימס הוא אדם שיודע שהוא הולך למות. בסרט אני רומז שיש לו סוג של יכולת נבואית ושבמובן מסוים הוא יודע שהסוף שלו קרב. לכן, הצילומים מנסים להעביר את נקודת המבט של אדם שחש שהוא הולך למות ולכן כל העולם הופך עבורו ליפה ולעצמתי יותר. בהקשר הזה, הדמות של ג'סי ג'יימס נכתבה בצורה כזאת שהיא משדרת נוכחות מיתולוגית. האפקטים הויזואליים מנסים לייצר תחושה שיש לו יכולות על-טבעיות. הוא מתואר כמישהו שנמצא בין העולם הזה לעולם הבא. סוג של מת מהלך".
העומק הפסיכולוגי של הפעולות
נראה כי בשל התחושה הזאת שדומיניק ניסה לייצר, ג'סי ג'יימס, שבסרטים אחרים שנעשו עליו מוצג כגיבור, כסוג של רובין הוד, משתקף בסרט כגבר מדוכא.
"אני חושב שבמובן הזה אני רביזיוניסט. ניסיתי לחשוב כיצד הסיטואציה הזאת נחוותה באמת בקרב האנשים שהיו מעורבים בה והשתדלתי לביים את זה כמה שיותר ריאליסטי".
*מצד אחד אתה נותן לסרט ממד מיתולוגי, ומצד שני אתה טוען שהוא ריאליסטי. אתה לא מוצא סתירה בין הדברים?
"לא. זה נוגע בשני המקומות האלה. אני מניח שזה משהו אינסטינקטיבי. כל סיפור שעוסק ברצח או במוות, עוסק באופן כלשהו בעולם הבא ובאלמנטים מטפוריים. הסרט בנוי כמו טרגדיה. ג'סי ג'יימס הולך למות והטרגדיה בנויה על כך שאנחנו יודעים מראש מהי התוצאה של האירועים המתוארים. במובן הזה, זה גם מתקשר למיתולוגיה של ישו, לידיעה שהולכים לבגוד בו ולהרוג אותו. באופן טבעי נוצרת תחושה של מיתולוגיה, או אגדה. ועם זאת, בו זמנית מדובר באנשים אמיתיים, שאני מתמקד בניואנסים הקטנים של ההתנהגות שלהם וחוקר את העומק הפסיכולוגי של הפעולות שהם עושים".
*מעבר למשחק, בראד פיט גם ביים את הסרט הזה. הוא התערב גם בנושאים שקשורים לבימוי?
"בראד פיט היה אמנם אחד מהמפיקים, אבל בזמן הצילומים הוא היה מרוכז רק במשחק. כל הפוקוס שלו היה שם, ולא בתקציב, או בענייני הפקה אחרים, אז הכול היה בסדר. בשלב מסוים הוא אף ויתר על חלק מהמשכורת שלו כדי שיהיה לנו יותר כסף לצלם כמה דברים שלא הספקנו במסגרת התקציב הראשוני. אז במובן הזה הוא באמת נהדר, וזה שהוא היה גם הכוכב וגם המפיק של הסרט דווקא עזר".