אנחנו בערב יום האישה הבינלאומי, והאמת צריכה להיאמר: מדובר ביום ריק מתוכן, המתמקד בכנסים, אירועים וערימות של נתונים סטטיסטיים יבשים בעיתונים, שמאשרים, כמדי שנה, כמה עגום ועצוב מצב הנשים במדינה הזו. ב-9.3 יעטפו דגים עם העיתונים הללו.
במקום לצאת להפגנות, אנחנו יוצאות - במקרה הטוב ביום שבו אנו מתייחסות למועד הזה - לסדנאות ולימי כיף. וזה בסדר, כי מאבק לא עושים ביום אחד, בוודאי לא כשאנו עסוקות בלתמרן בין העבודה למשפחה, ולהצטיין בשני המקומות.
הסוגייה הזו, של אי שוויון מגדרי, צריכה להיות בתודעה כל הזמן, יום יום. מה שקורה בפועל הוא שמצד אחד, הנושא אינו בתודעה הציבורית בתדירות הרצויה (למרות שזה הולך ומשתפר), ומצד שני, יש יום בשנה שבו מחזירים את האישה למקומה ה"טבעי" קלות-דעת ושופינג.
לנסות לצקת תוכן ליום אחד בשנה ימעיט מערכה של הסוגייה, מערכו של המאבק ומערכן של הנשים, ועל כן היום הזה מיותר.
כן, קוראים וטוקבקיסטים יקרים, אני פמיניסטית וגאה להגדיר עצמי ככזו, על אף הרמות הגבה שהצהרה כזו גוררת. הרמות הגבה האלו מפתיעות אותי. מפתיעות כי פנים רבות לפמיניזם, זרמים רבים מספור. כשלעצמי, מעולם לא שרפתי חזייה, או כל פריט לבוש אחר, אך מדי ארבע שנים אני הולכת לקלפי, אני עובדת לפרנסתי ובחרתי את בן זוגי בעצמי. לכל הדברים האלו יש קשר הדוק לפמיניזם ולמאבק הפמיניסטי, שאיפשר אותם.
הרשו לי לפוצץ מיתוס. למעשה, פמיניסטיות מעולם לא שרפו חזיות. ב-1968 בתחרות מלכת היופי בארה"ב, קבוצה קטנה של נשים נשאה שלטים שהפצירו "בואו נשפוט אחד את השני כבני אדם". הן זרקו לפח זבל פריטים נשיים, כדוגמת נעלי עקב וחזיות. לא היתה שם מדורה ולא נשים שקרעו מעצמן חזיות כדי לזרוק לתוכה.
אז מה זה פמיניזם? קשה להגדיר, כי כאמור, יש הרבה "פמיניזמ-ים" ולכל אחד דגשים שונים. כבר בראשית המאה הקודמת, רבקה ווסט ניסחה זאת יותר טוב ממני, כשאמרה "מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק פמיניזם. אני רק יודעת שאנשים קוראים לי פמיניסטית בכל פעם שאני מביעה דעה שמבדילה ביני לבין סמרטוט לניקוי רגליים".