לא נורא שמפעל נסגר. אפשר לסגור מפעלים, כך עובדת הכלכלה. אם אין רווחים לאורך זמן, חייבים לסגור. אפשר לשים מכונות במחסן, למכור אותן, להעביר למקום אחר ולדבר אליהן סינית. הן יעבדו גם בסין.
גם המנהלים ימצאו הסברים מתאים. גלובליזציה, כוחות השוק, עלויות היצור, הדולר. לא נעים לראות עוד מפעל טקסטיל נסגר, אבל כנראה שזה גזר דינה של הכלכלה החופשית.
אבל מאחורי הכלכלה החופשית ישנם אנשים, עובדים קשי יום שראויים לסגירה קצת יותר מכובדת.
אחרי שנים בעבודה מול מכונות טקסטיל, תשע שעות ביום ויותר בשכר מעליב - הם נשלחו הביתה. עובדים בני 50, חלקם לא דוברים עברית על בוריה למרות שנים רבות בארץ.
עובדים שאמרו להם 'יהיה בסדר, היתה תערוכה בפריז וכבר יגיעו הזמנות'. עובדים (והסתדרות מנומנמת) שאחרי שעבדו עבור עופר גלבוע וצביקה בארינבוים שלחו אותם לקבל כסף מהמדינה.
אפשר לסגור מפעל. לא נורא. אבל צריך לדעת איך. בעלי פולגת טקסטיל ניסו להעביר פירוק שקט ו"להרדים" את כולם. גם אחרי הפרסום ב"גלובס" על קשיי המפעל, הם אמרו להסתדרות ולעובדים שיש הזמנות עד אמצע אפריל. הם שלחו מייל מרגיע לעובדים, כשהם ידעו בבירור כמה כסף אין בקופה, ידעו שהם עשויים להגיע לעיקולים, הרגישו שהפעם המפעל בדרך להיסגר.
הצליח להם. הבנקים (שאיתם דיברו, כדי לשמור על המוניטין) וההסתדרות (נרדמו בשמירה) לא הוציאו התנגדויות, ובקשת הפירוק עברה בבית המשפט.
אפשר ללכת לפי החוק. כפי שבארינבוים אמר - זה לא עניין של כסף, זה עניין של כדאיות עסקית. אבל בכל הנוגע לעובדים, חייבים לעשות את זה בצורה הכי הוגנת ומכובדת.