משחק הכדורגל האחרון שהייתי בו היה בין ישראל לקרואטיה (4-3 לקרואטיה) במוקדמות המונדיאל האחרון. ביציע המזרחי של אצטדיון רמת גן ישבנו אני, אחי, ובנו בן השבע. הבטחנו לעצמנו בסיומו הבטחה שקשה יהיה לעמוד בה (אם מכבי נתניה תעפיל לחצי גמר הגביע) - שאנחנו לכדורגל ישראלי לא הולכים יותר. ולא בגלל שהיינו בהלם תרבות. כמי שגדלו בנתניה והיו הולכים לא מעט למשחקי כדורגל בקופסא הנתנייתית, דחיפות בכניסה, הבל פה בריח טונה עם פילפלצ'ומה של שכניך ליציע, קללות, וקליפות גרעינים על העורף לא היו זרים לנו. ידענו שבכדורגל בישראל, על הדשא ומחוצה לו, לא באים ליהנות. אבל במשחק ההוא ברמת גן, משהו נשבר בנו. משהו נפקח בנו. נדמה לי שהיו אלה העיניים.
הרומנטיות המופלאה שאצטדיון כדורגל משרה על ילדים ומבוגרים כאחד התחלפה במרירות, בהרגשה שזה "לא צריך להיות ככה". הרגשנו שעם כל הכבוד לרומנטיקה ולקלישאה "ככה זה כדורגל בישראל", כבר לא בא לנו על זה. לא בא לנו להידחף בכניסה אם אפשר פשוט לעמוד בתור, כי זו באמת הדרך המהירה והנעימה ביותר להיכנס. לא בא לנו לבקש מאנשים שעומדים לשבת כי הם מסתירים לילד. לא בא לנו, בתור לקוחות, לשלם עבור כרטיס ולקבל את היציע המזרחי, העלוב והמעליב, המוזנח והרחוק. לא בא לנו לשלם עבור כוס קולה עשרה שקלים ולראות איך היא נמזגת מתוך בקבוק של ליטר וחצי שעלה במכולת חמישה שקלים. לא בא לנו לקנות כרטיס ליציע ואז לחפש מה המקום הפנוי בו, כשאפשר פשוט לסמן על הכרטיס שורה וכיסא ולצפות מאנשים לשבת במקום המיועד להם. ומי שלא מסמן ליושבי היציע המזרחי שורה וכיסא משוכנע שמי קונה לשם כרטיס הוא עדר של פרות במכלאה. ולא בא לי לשלם כסף למי שמתייחס אליי כמו לעדר. וזה עוד לפני הקללות, הרחש בחש של הרשעות, הטון הכללי, החמוץ. שומר נפשו ירחק.
הסתכלתי אתמול על הקהל הנפלא של ירושלים במלחה, וראיתי שאפשר אחרת. בלי שום קשר למה שמתפתח על הפרקט, הקארמה ביציע חיובית. ראיתי משפחות שלמות שבאות ליציע ויודעות בדיוק איפה הן יושבות ושאף אחד לא לוקח להן את המקום. ראיתי חבורות נערים ונערות שבאים להזדהות עם הקבוצה שלהם, חמושים במצלמות דיגיטליות, כי בסופו של תהליך, המשחק הופך אצלם לאירוע, לנקודת ציון, שהופך אחר כך לזיכרון נעורים. ומה מתוק יותר מזיכרון נעורים? סל של פניני כתירוץ לחבק את הנערה שאתה אוהב בסתר ליבך. לא שמעתי אפילו קללה אחת, גם כשירושלים היתה בפיגור, והיא היתה בפיגור רוב המשחק. אף אחד לא ישב לנו על הראש מאחורי הספסל בפסקי זמן כי הם היו עסוקים באותו זמן בעידוד הקבוצה שלהם. אני בטוח שהיתה הערכה ביציעים מהמשחק הממושמע, הקבוצתי, המאומן שלנו, במיוחד במחצית הראשונה. כיף לשחק במלחה. כיף לירושלים שיש לה קהל כזה. אבל, רגע, הנה יואב גליצנשטיין. מה שלומו? הוא נראה בסדר. נדמה לי שהוא חזר לעבוד, נותן הוראות לסדרנים. ידו חבושה. מזכירה לנו שמספיק יוסי מלאך חבלה אחד כדי להבהיר לנו עד כמה המציאות הישראלית המכוערת לעיתים חזקה יותר מהכל.
בינתיים, בהישרדות
אין מה לומר, הפורמט המקורי נאנס על יד ההפקה הישראלית אונס ברוטלי. כמו שיש כדורגל וכדורגל ישראלי, יש הישרדות והישרדות ישראלית. הפרק האחרון היה חתיכת שקשוקה, שחשף, בצורה הבולטת ביותר עד כה, הרבה מהבלופים של ההפקה. העריכה שם כל כך מגמתית ופאתטית, שנהיה יותר מעניין לחשוף את הטעויות שלה מאשר להתרכז בפרק, בו כולם יודעים ששחר תכף תעלה על הרכבת מזרחה בסיומה תובטח לה מקלחת.
משימת המשקל נתנה הוכחה סופית שמדובר בגרסה קצת פחות משודרגת של קלאב מד. בגרסה האמריקנית המתמודדים אוכלים את ציפורני הרגליים שלהם כדי לקבל קצת חלבונים. אצלנו? דן מנו ירד קילו אחד ב-42 יום. הו דה פאק אר יו קידינג? ההפקה תגיד מטבוליזם איטי ותצמיד אקדח לרקתה של יעל כדי שתאמר "בקוקוס יש הרבה שומן". אנחנו נגיד, כן, בסדר, תלתלים זה נורא אופנתי. נותר לנו רק לאכול את הלב, שבויי הפקה פאתטיים שכמותנו.
זה היה השבוע של מרינה בשבועוני הטלוויזיה והבידור. תחת טונות של מייק-אפ ופוטו שופ, איבדנו את מרינה הטבעית וקיבלנו נערת פיתוי שמחפשת שוגר דדי באחוזת ראשונים. אבל שום דבר לא ישווה למראה המענג ביותר - שבט סבאנה במלואו יושב בחבר המושבעים, מקולח ומגולח, אך הריר נוזל להם בזוית הפה, בראותם את ג'יבארו, לא מבינים איך מנו וההפקה הפכו אותם לנציבי מלח. בדבר אחד אין ספק: כולם שם ראויים לסיטואציה הזו.
בינתיים, בדאלאס
הבלוג מעביר בזאת את מחאתו הרשמית לבעלים של דאלאס מאבריקס, מארק קיובן, שאסר על כניסת בלוגרים לחדר ההלבשה של קבוצתו. יש לקוות שבעלים של קבוצות נוספות, במיוחד כאלה מאזור רמת גן, לא יילכו בעקבות צעד זה ויחקו את קיובן.