כמעט משונה להיזכר במידת ההתרגשות שאליפויות עולם בשחמט היו מעוררות במחצית השנייה של המאה ה-20. לוחות שחמט היו משועתקים אל העמודים הראשונים של העיתונים, כדי להקל על קוראיהם לעקוב אחרי מהלכיהם הדרמטיים של טיגראן פטרוסיאן, של בובי פישר, של בוריס ספאסקי, של ויקטור קורצ'נוי, של אנאטולי קארפוב ושל גארי קספרוב. העימותים ביניהם היו לא רק מאורעות ספורטיביים ואינטלקטואליים, אלא היה להם נופך של מאבקים על עצם שיורה של הציביליזציה.
לא הייתה כנראה ארץ שהתמכרה לשחמט בלהיטות גדולה יותר מברית המועצות. המשטר הסובייטי הרעיף זכויות-יתר על שחמטאיו, וראה בהם חיל-חלוץ או אוואנגרד, של המלחמה הקרה. הדומיננטיות שלהם הייתה כל-כך חד-משמעית עד שלמתבונן המערבי לא הייתה בררה אלא לבחור צד בתוך מה שנראה כדרבי סובייטי נצחי (בובי פישר היה היוצא היחיד מן הכלל, ב-1972). בדרבי הזה התמודדו בדרך כלל המועמד שהמשטר הסובייטי רצה ביקרו - נגד המורד שוחר השינוי. הראשון היה קונפורמיסט, ולפיכך העולם הדמוקרטי התפלל לתבוסתו; השני היה קצת אקסצנטרי, קצת רומנטי, קצת אינדיבידואליסט, ולפיכך הצופה המערבי ליווה אותו באהדה.
ב-1984 לא ידע איש שהקומוניזם הסובייטי מתקרב אל קצו. ברית המועצות עדיין הייתה קיסרות הרשע. ממילא, אלוף השחמט של הימים ההם, אנאטולי קארפוב, נתפס כשליח הקרמלין. גארי קספרוב, ילד הפלא של השחמט (הוא היה רק בן 21), אמנם היה אזרח סובייטי לא פחות מקארפוב, אבל חזותו אמרה מרד במוסכמות. סגנון משחקו היה נועז, אולי קצת פוחז. בקריאת התיגר על כתרו של קארפוב היה רמז של חתרנות. הוא תקף, וקארפוב התגונן. הוא הסתער, וקארפוב ניצח. עד מהרה, קארפוב הוביל 0:4. היו נחוצים לו רק שני ניצחונות נוספים כדי "ללמד את הפרחח המתפרץ לקח" (לשונו של קספרוב).
קספרוב היטיב ללמוד את לקחי הפסדיו. בפעם הראשונה בחייו הוא עמד על ערכה של התגוננות. הוא כפה תיקו 17 פעמים על קארפוב. הוא הצליח לנצח שלוש פעמים. ההתמודדות הופסקה לאחר חמישה חודשים - הארוכה ביותר מאז ומעולם - לפני שהתחדשה ב-1985, והפכה את קספרוב לצעיר אלופי השחמט. הוא החזיק בתואר 15 שנה.
שערו האפיר, מותניו קצת התעבו, הוא למוד אכזבות ורב הרהורים אסטרטגיים. אני מזדמן אל הסוויטה הקטנה שלו בוולדורף אסטוריה של ניו יורק לרגל פרסום ספרו החדש, "החיים כמשחק שחמט" (בתרגום עברי, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר).
הוא מבקר תדיר בניו יורק, חביב על אינטלקטואלים שמרניים; הוא משתתף קבוע בעמוד המאמרים היוקרתי של ה"וול סטריט ג'רנל", וקרוב אל השקפות הימין האמריקאי בשורה של עניינים פוליטיים וכלכליים. נציגיו בארצות הברית שוקדים על טיפוח המותג שלו, בין השאר בשיווק של מוצרי ספורט (kasparovagent.com). אבל לבו של קספרוב במוסקבה. הוא הדמות הבולטת ביותר באופוזיציה הרוסית החיוורת, הקטנה, החלושה והמיוסרת. האופוזיציה הזו לא הורשתה להתמודד בבחירות האחרונות לנשיאות. עצרותיה הפומביות פוזרו. קספרוב ואחרים נעצרו. מפגינים הוכו ללא רחם, נחבשו בבתי סוהר, גונו בכלי התקשורת.
לא יועילו לקספרוב כל המטפורות של עולם השחמט: כאן הוא נחל תבוסה אחר תבוסה. כאן הוא לא עורר שום התרגשות. "האינטלקט אינו זוכה עוד לכבוד ברוסיה, כפי שהיה לפני 25 שנה", הוא אומר ברמז דקיק של נוסטלגיה לברית המועצות. "איש אינו מתעניין עוד בשחמט. אף כי רוסיה יכולה להרשות לעצמה להוציא הון תועפות על כל ספורט, שחמט אינו זוכה אלא בקמצוץ של תשומת הלב שבה זכה לפני 25 שנה".
בין ויינשטיין לברק אובאמה
קספרוב אולי אינו בעל הפרופיל המושלם לעמוד בראש אופוזיציה רוסית. אמריקאים צובטים את עצמם בעונג לנוכח זריחתו של ברק אובאמה - חצי-אפריקני, חצי-לבן; חצי קנזס, חצי הוואי; שגדל בין מוסלמים באינדונזיה, בין אסיאנים בהונולולו ובין שחורים בשיקגו - אבל רוסים אינם מתפעלים מרב-תרבותיות כזאת. "אני לאומן רוסי", הטעים לאחרונה הנשיא ולדימיר פוטין בתוקף רב.
"לאומן רוסי" אינה תווית שקספרוב יכול לענוד על דש בגדו. הוא בן לאב יהודי ולאם ארמנית (שמו המקורי היה ויינשטיין). והוא נולד, גדל והגיע אל פרקו בבאקו. כיום אנחנו מוסיפים לשמה של העיר, מעשה שגרה, את האפיון "בירת אזרבייג'ן". אבל בימים ההם המעמד הזה היה כמעט צדדי. באקו הייתה עיר אימפריאלית, במובן הקלאסי של האימפריה הרוסית. דרו בה בכפיפה אחת לאומים ודתות, בדרך כלל בהרמוניה, עם כמה הפסקות לצורך אלימות ופוגרומים. במרכז חייה עמדו ארמנים, רוסים ויהודים. הם דיברו זה עם זה רוסית.
"באקו מזכירה קצת את סרייבו", אומר קספרוב. "למען האמת הן היו אפילו ערים תאומות. שתיהן היו הדוגמאות הטובות ביותר, העצובות ביותר, לשקיעת האימפריות שבתחומיהן נמצאו - הסובייטית והיוגוסלבית. בשתיהן הסתיימו חלומות על חיים אידיליים של קבוצות אתניות שונות".
בסוף שנות ה-80 באקו הייתה משדות הקרב של המלחמה האתנית המכוערת בין אזרים לארמנים. רבע מיליון ארמנים נאלצו לעזוב את באקו. מאות אלפי אזרים גורשו מאזורים בשליטת הארמנים. אף על פי כן, קספרוב דוחה הזדמנות להביע צער על סיום החלום, או על התפרקות האימפריה. זו דרכן של אימפריות, הוא אומר, הן תמיד מתפרקות. "התפרקותן היא זמן של כאב ושל אי-יציבות. זכור-נא את צרפת של שנות ה-50 וה-60".
אני שואל אותו באיזו מידה התמוטטות החלום, שבאקו ביטאה, טבעה בדעת הקהל הרוסית את התמיכה בשלטון חזק. "הטראומה", הוא אומר, "הייתה התמוטטות המדינה. אצל הרוסים חזר והתעורר הפחד המורשתי הישן שכל שינוי הוא בהכרח שינוי לרעה. כישלון המוסדות הדמוקרטיים ברוסיה קשור בזה שבימיה האחרונים של ברית המועצות הרוסים חזרו ושמעו שהדמוקרטיה תפתור את כל בעיותיהם. הם לא הצליחו להבין שאין זו עדיין דמוקרטיה, אין זו עדיין כלכלת שוק, זו רק תקופת מעבר. מאחר שלא הבינו, הם ייחסו את קשייה של תקופת המעבר לעצם הדמוקרטיה. כביכול, 'הדמוקרטיה גרמה את כל הבעיות'. הקרמלין היטיב לנצל את התחושה הזו, וחיזק אותה.
"זו קונספציה פרימיטיבית מאוד של דמוקרטיה. היא תוצאה של הנטייה, בימי המשטר הסובייטי, לחלק את העולם לשחור וללבן: מצד אחד ברית המועצות - ומצד שני המערב. ממילא אם נפטרנו מן הקומוניזם, פירושו של דבר שאת מקומו יתפוס מאליו הדגם המערבי. הם לא הבינו שבין השחור ובין הלבן יש הרבה גוני אפור".
אני אומר לו שאני נזכר בשיחה עם אינטלקטואל רוסי צעיר במוסקבה ב-1994, חודשים אחדים לאחר שהבחירות הראשונות לפרלמנט הרוסי הנחילו ניצחון מאכזב ללאומנים קיצוניים ולקומוניסטים. האיש טען כי בעיית הרוסים היא שהם אינם מבינים כי ארצם הובסה במלחמה הקרה, מפני שהם לא ראו טנקים אמריקאיים במוסקבה. בהיעדר הבנה כזאת אין ביקורת עצמית ואין תיקון דרך.
קספרוב מאשר. "כיום אפשר לשמוע אותו הסיפור", הוא אומר. "ברית המועצות הייתה מעצמה גדולה. לא הפסדנו במלחמה הקרה, ובגידת המנהיגים היא שהביאה את ההתפרקות. אתה שומע את זה מפי המבוגרים מאוד או מהצעירים מאוד".
בגידת האינטליגנציה
אני שואל את קספרוב אם אין זה עניין מבשר רעות שצעירים יתפתו להלוך המחשבה הזה. סוף-סוף, כאשר הקומוניסטים עשו חיל, בבחירות הראשונות לאחר התמוטטות ברית המועצות, לפני 15 שנה, ההסבר המקובל היה שזה מובן, המשמרת הוותיקה מצביעה בשארית כוחותיה, אבל היא עומדת לעבור מן העולם והכול יבוא על מקומו בשלום. והנה "הצעירים מאוד", כדבריו, מתפתים לקו הקומוניסטי הישן.
"הצעירים אינם מבינים את טבעה של ברית המועצות ואת חומרת המצב בשנות ה-80", אומר קספרוב. "הם קוראים שברית המועצות לחמה בהצלחה נגד ארצות הברית במלחמה הקרה, אבל עכשיו אין היא מסוגלת ללחום אפילו נגד צ'צ'ניה. בעיניהם, התמוטטות המעצמה הגדולה הזו היא טרגדיה, והם מחפשים הסברים פשוטים". הוא מדבר על אכזבתו מן האינטליגנציה הליברלית. היא פנתה עורף לרעיונות הדמוקרטיים, היא הסתגלה לנסיבות החדשות, היא "עובדת בשביל המשטר".
איך זה קרה כל-כך מהר? "אנשים צריכים לחיות", הוא אומר בשקט, ללא התרגשות.
מוטב להזכיר שקספרוב יודע משהו על קונפורמיות. הוא עצמו, גם כאשר התענג על הילת המורד הגדול של עולם השחמט, באמצע שנות ה-80, לא היסס לאסוף פוליסות ביטוח מן המשטר. הוא הצטרף אל המפלגה הקומוניסטית, הוא היה אפילו חבר בוועד המרכזי של ה"קומסומול", ארגון הנוער הקומוניסטי.
אני שואל אותו אם ייתכן שניסיון השנים והמשטרים הקנה לרוסים כישרון של סתגלנות. "סתגלנות אינה עניין רוסי", הוא אומר. "יש נטייה כללית אצל בני אדם להשתמט מלדון בעבר. בגרמניה קשה להתעלם מן העבר, היו להם משפטי נירנברג, הם למדו על העבר בבתי הספר. בניגוד לרוסים הם גם ראו את הטנקים האמריקאיים בעריהם ההרוסות".
אם כך, אני שואל, אולי רוסיה דומה לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, במובן זה שב-1918 גרמניה לא יכלה עוד להילחם, וקיבלה עליה תנאים איומים של שביתת נשק - אבל חלק גדול מן הגרמנים לא הבינו, ולא האמינו, ועד מהרה נולדה האגדה שהשמאל והיהודים נעצו "סכין בגב האומה".
קספרוב אינו צריך שכנוע. הוא מסכים בהחלט. לא זו בלבד שהוא מסכים, אלא שהאנלוגיה ההיסטורית הזו עומדת במרכז ויכוח אינטרנט שהוא יזם לאחרונה. הוויכוח עומד בעיצומו. עניינו הוא "פרשת הדרכים של הליברליזם הרוסי - בין דמוקרטיה לדיקטטורה". בהיעדר גישה לכלי התקשורת - הם בבעלות הממשלה, או בבעלות אלה המצייתים לממשלה - האינטרנט הוא פחות או יותר הזירה היחידה, לפחות לפי שעה. בוויכוח הזה, הוא אומר, משתתפים אינטלקטואלים בולטים משני עברי המיתרס.
קספרוב מדבר על "תופעת שפר (Speer)", על-שמו של אלברט שפר, מי שהיה אדריכלו הצעיר והמבריק של היטלר, לפני שנעשה השר לענייני חימוש, עם סמכויות עצומות בענייני כלכלה, ובענייני חיים ומוות. "זאת אומרת, מישהו שהוא טכנאי, מהנדס, העובד בשביל המולדת, לא בשביל המשטר. הוא אינו יודע על אושוויץ, ואינו מתעניין. הוא אינו קורא עיתונים. הוא אינו שותף בהכרח לאמונות המשטר, הוא רק עובד 'לטובת ארצו'.
"זה המשל. והנמשל הוא התחייבויותיה המוסריות של האינטליגנציה. מומחים פיננסיים ומהנדסים המספקים שירותים רבי ערך למשטר, תמיד מחפשים תירוצים מוסריים. הם אומרים, או שיגידו בעתיד, 'אנחנו איננו חלק מן הפשע, מישהו אחר עושה את זה'. הם מבחינים בין פשעי המשטר ובין צורכי המולדת".
"את הוויכוח התחלנו בחודש שעבר. כל הספקות התפוגגו לאחר 2 בדצמבר (הבחירות לפרלמנט, שבהן מפלגתו של פוטין קיבלה שני שלישים מן הקולות, י' ק') ו-2 במארס (הבחירות לנשיאות, שבהן אושר מועמדו של פוטין, דמיטרי מדוודב, י' ק'). נעלמו כל הציפיות שההגבלות על החירות יהיו זמניות, ושבסופו של דבר יינתן מרחב-פעולה לאופוזיציה בתוך המערכת, יהיה אפשר להשפיע מבפנים, הכול יסתדר מאליו, או כמו שהרוסים נוהגים להגיד, 'הכסף יכה את השטן'".
קספרוב רואה דמיון בין העברת השלטון בגרמניה ב-1933 ובין העברת השלטון ברוסיה ב-1999. בשני המקרים, נשיא זקן וחולה - הינדנבורג בגרמניה, ילצין ברוסיה - נענה ללחצי הגנרלים והאוליגרכים. גם בגרמניה וגם ברוסיה, הגנרלים רצו לחדש את הכוח הצבאי כמקדם, והאוליגרכים רצו להבטיח את עצמם מפני הפקעה אפשרית של רכושם אם השמאל יעלה לשלטון. התוצאה הייתה היטלר, ופוטין.
לא הכול היה דומה, הוא ממהר להוסיף. "הפשיסטים הגרמניים רצו עוד טריטוריות, ברוסיה המשטר משתמש בכסף כדי לרכוש השפעה, באופן כמעט קפיטליסטי".
לשלוט כמו סטאלין, לחיות כמו רומן אברמוביץ'
הכסף הזה הוא נקודת התורפה של המשטר, אומר קספרוב. "ההבדל הממשי בין פוטין ובין משטרים טוטאליטריים אחרים הוא זה שכל הכסף הרוסי נמצא בעולם החופשי. המערכת מיוסדת על שליטה מוחלטת בתוך הארץ, אבל כספו של המעמד השליט מושקע בחו"ל. חלומו של פוטין היה לשלוט כמו סטאלין ולחיות כמו רומן אברמוביץ' (האוליגרך העשיר ביותר ברוסיה, המשעשע את עצמו בקניית קבוצות כדורגל אנגליות וצוללות פרטיות, י' ק'). הוא התקרב לממש את החלום.
"המערב יכול לאיים להכות את המשטר בנקודת התורפה שלו. הכסף נמצא בכל מקום. זה כמובן דבר שאיש אינו רוצה לעשות - אבל אם יש לך אמינות, אתה מתבונן אל תוך עיניו של בן שיחך ומזהיר אותו, שאם ידע גרעיני רוסי יוסיף ללכת לאיראן, הבולשת הפדרלית והאינטרפול יתחילו מחר לחקור את כל פעולות הלבנת ההון של המשטר בחו"ל".
ההערה על "התבוננות אל תוך העיניים" היא רמז ברור למדי להכרזתו הידועה לשמצה של הנשיא ג'ורג' בוש, לאחר פגישה ראשונה עם פוטין, ב-2002, כי הוא התבונן אל תוך עיניו של נשיא רוסיה, ומצא שם יראת אלוהים. מותר לנחש שקצין הקג"ב לשעבר צחק שעות ארוכות למשמע הפטפוט ההוא. כדי להתבונן אל תוך העיניים, אומר קספרוב, "נחוצה אמינות, כמו אמינותו של רונלד רייגן, כאשר דרש מ'קיסרות הרשע' לפרק את חומת ברלין, ב-1988. לרוע המזל, אם אתה בוחן את מנהיגי העולם החופשי כיום, אינך מוצא אצלם קורטוב של אמינות.
"לפוטין לא אכפת כלל אם יש לו קצת בעיות של יחסי ציבור. אז מה אם הפרלמנט האירופי מגנה את זה שהמשטר מפר כל חוק אפשרי. מה שחשוב לו זה שהקנצלרית אנגלה מרקל באה למוסקבה לעשות עסקים, ויושבת עם פוטין ועם מדוודב, ומדברת בחיוב על העברת השלטון ברוסיה; והכול שולחים מברקי ברכה לנשיא היוצא ולנשיא הנכנס. זה חשוב. כל השאר אינו מעלה ואינו מוריד".
קספרוב אמנם מבקר את הרוסים על ראיית "שחור ולבן", ועל נטייתם לא להבחין בגוני האפור, אבל גם אצלו יש מעט מאוד אפור. בעיניו, בפוליטיקה הרוסית כיום יש מקום רק לאבחנה אחת: לא שמאל נגד ימין, לא ליברלים נגד שמרנים, לא סוציאליסטים נגד קפיטליסטים - אלא תומכי המשטר ומתנגדיו. במצב עניינים כזה אי אפשר להיות בררנים יותר מדי.
אני אומר לו שעם כל הכבוד לאומץ לבה של האופוזיציה הרוסית, ולקשיים האיומים שאיתם היא מתמודדת, קצת קשה להבין את השותפות בינו ובין תנועת "הבולשביקים הלאומיים" של אדוארד לימונוב, איש בעל רקורד קיצוני של התבטאויות לאומניות וניאו-נאציות, שחסידיו נהגו להצדיע במועל יד ולהכריז "הייל, היטלר" (או, בהגייה רוסית, "גייל, גיטלר").
לימונוב השתנה, משיב קספרוב. "הוא הפנה את תנועתו לכיוון שמאלי אנטי-גלובליסטי, דמוקרטי ולגיטימי בהחלט. אנחנו חלוקים איתו כמעט בכל עניין כלכלי, אבל אין לנו אי-הסכמה איתו בעניינים פוליטיים. אם אתה מעיין במה שהיה בשנות ה-90, הרבה מן היריבים של השנים ההן משתפים עכשיו פעולה. הדבר החיובי היחיד של עידן פוטין זה שהוא לימד אותנו כי אם אנחנו רוצים לבנות רוסיה חדשה, הכרח הוא להטות שכם. איש לא יעזור לנו, לא פולשים מן החלל החיצון, לא כוחות אמריקאיים.
"אני חושב שבשנים האחרונות הסתמנה נטייה של כוחות מכל רחבי הקשת הפוליטית לשתף פעולה במציאת אלגוריתם לעתידה של רוסיה: איך למצוא קונצנזוס, איך להימנע מלהפוך כל אי-הסכמה למלחמת אזרחים. כשם שאין הבדל ממשי בין הקבוצות המשתפות פעולה עם פוטין - לאומנים או קומוניסטים - ההבדל בין קבוצות שמאליות וליברליות הפועלות נגד פוטין אינו משנה. כפי שאמר סרגיי קובאליוב (הלוחם הנערץ לטובת זכויות האדם עוד מן הזמן הסובייטי, י' ק'), 'בפרלמנט, לימונוב וקספרוב יישבו בשני קצוות מרוחקים - אבל מטרתנו היא להבטיח שיהיה פרלמנט'.
"קשה להסביר להרבה אנשים, קשה להפיץ את המסר הזה ברוסיה, אבל אם תתבונן בעצרותינו במוסקבה, בפטרבורג, אנשים צועדים ברחובות כתף אל כתף, כי יש לנו אויב משותף - הדיקטטורה היא אויבתנו".
פעם קספרוב חשב שחמישה חודשים של מאבק נגד אנטולי קארפוב הם זמן ארוך מאוד. כיום הוא יודע שהם הרף עין. במשחק השחמט הפוליטי יש לו מעט מאוד כלים. צריך אדם להיות אופטימיסט כמעט חסר תקנה כדי להאמין בניצחון. אבל הוא ראה אלופים מהוללים מאבדים את עשתונותיהם וקורסים. הוא מחכה לסימן. **
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא
ב-yoavkarny.com