"מעבר למגע הזהב... (יצחק) תשובה מביא איתו דבר מה מעבר ליכולת העסקית - משהו שלא לומדים בשום בית-ספר ומאפיין את הגדולים באמת", כתב בספטמבר האחרון יוני ויצמן ב"מעריב". "אף שמזמן הפך למיליארדר, הוא לא מתהדר באצטלה של איש המעמד העליון אלא מדבר בגובה העיניים. גם העובדים של תשובה מכירים את התכונה הזו, ונהנים מגב חזק ומתגמול יוצא דופן".
בשבוע שעבר נודע כי ויצמן עצמו עומד להפוך לאחד מאותם עובדים, לאחר שמונה למנכ"ל פרויקט חוף כרמל, שדלק נדל"ן רכשה לאחרונה. ויצמן, סביר להניח, לא כתב את הדברים הללו כדי לסלול את דרכו אל עסקיו של תשובה, ואפשר גם לשער שלא זה המבחן העיקרי שלפיו מתמנים מנהלים בקבוצה. ובכל זאת, כשמביאים בחשבון את העובדה שהוא אינו לבד (תשובה עצמו צירף בעבר לעסקיו גם את שי שלו מ"גלובס"), ומעברים מן הסוג הזה מתבצעים לא אחת בעיתונות הכלכלית של השנים האחרונות, מתעוררת לכל הפחות תחושה של אי נוחות (ויצמן סירב להתייחס לדברים).
מעבר של עיתונאים אל צידו השני של המתרס אינו ייחודי לעיתונות הכלכלית, אך זאת נבדלת מתחומי הסיקור האחרים בשתי נקודות מרכזיות: ראשית, בעוד שבתחומים האחרים המעבר נעשה בדרך כלל אל "מקצועות הלוויין" של התקשורת, כמו דוברות או יחסי ציבור, יוצאי העיתונות הכלכלית משתלבים גם בתפקידים שאין להם קשר להיבטים תקשורתיים. הנקודה השנייה קשורה בגידול המרשים שחווה בשנים האחרונות העיתונות הכלכלית בישראל. הפריחה הזאת הכניסה אל המעגל העיתונאי מספר רב יותר של אנשים, אך גם הגבירה את התחלופה ביניהם והגדילה את המאגר של יוצאי התחום. רק מהתקופה האחרונה ניתן למנות את רועי מלצר, גיא הדס ואורי שוסטר מ"גלובס", ואת שלומי שפר ורם דגן מ"דה מרקר", שביצעו או הודיעו על "חציית קווים" כזאת או אחרת.
"אם תבדוק עיתונאים שנכנסו לתחום בתחילת העשור, אני לא מאמין שתמצא הרבה שעוד נשארו", אומר אמיר אייזנברג, שלפני כשלוש שנים, אחרי 13 שנה בעיתונות הכלכלית (גלובס, דה מרקר ומעריב) נטש אותה והקים משרד יחסי ציבור. "בעבר היה הרבה יותר רלוונטי לדבר על עיתונאים כסוג של מיסיונרים, היום זה עוד שלב בקריירה של אנשים".
"באופן טבעי", מוסיף עיתונאי כלכלי, "בתור עיתונאי, הנגישות שלך לראשי המשק, למנכ"לים ולבעלי החברות היא גבוהה, יש אנשים שעשו בזכות זה קפיצה מאוד מהירה".
מה גורם גם לעיתונאים ותיקים יותר, שלא באו "לעשות סיבוב", לעזוב בסופו של דבר את התחום? אייזנברג מדבר על תחושת מיצוי ויכולת התקדמות מוגבלת, אבל לא מתעלם גם מהפן הכספי: "בגדול, אני באמת חושב שעיתונאי כלכלי בישראל לא מתוגמל בצורה מספקת. גם היום, כשיש יותר הערכה בגלל הפריחה והתחרות בתחום, לא בטוח שזה מספיק". עיתונאי אחר, שחצה את הקווים רק לאחרונה, מדבר על "תקרת זכוכית כפולה". "בפן המקצועי הרגשתי שבתחום הסיקור שלי כבר עשיתי הכול, כשלא ברור אם יש לי עוד לאן להתקדם. בפן הכלכלי, היו לי תנאים מצוינים ביחס למקובל תחום, אבל היה לי ברור שאם אני רוצה לשפר אותם באופן משמעותי, אני חייב לצאת החוצה".
ומה עם הבעיה האתית שעלולה להיווצר עם המעבר, במיוחד בכל הנוגע לגישושים שלא בהכרח מובילים בסופו של דבר להצעת עבודה? "נכון, יש כאן בעיה אתית", הוא אומר, "אבל מבחינתי לא הייתה לי ברירה. הפתרון היחידי שאני יכול לראות כאן הוא שכל אחד ישמור על עצמו, ויתנהג בצורה ראויה. אם אני בודק את עצמי, אז אין לי ספק שעמדתי במבחן הזה".
פרופ' גבי וימן, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, מסכם כי התופעה קשורה להמשך ההידרדרות בסטטוס של מקצוע העיתונאי. "הייתי מצפה שתהיה גם תנועה הפוכה של דוברים ואנשי יחסי ציבור שנכנסים לעיתונות", הוא אומר. "בפועל, זה כמעט ולא קורה. התנועה היא חד כיוונית וזה עגום מאוד. זה אחד האינדיקטורים המשמעותיים ביותר להידרדרות של פרופסיה".
kitain@013.net