כוונות של יניב ניצן ותמוז איתי, שני סטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, היו טהורות: הגברת המודעות לרדיפתם של מתרגלי הפאלון גונג בסין. האמצעי שנבחר היה תערוכת ציורים של אמנים סינים שחלקם עונו בעצמם, תערוכה שהוצגה בכמה מקומות בעולם וביניהם בניין הקונגרס בוושינגטון.
השניים פנו לדקאן הסטודנטים וקיבלו אישור להצגת התערוכה במשך שבועיים בספריית האוניברסיטה. "יומיים אחרי שהתערוכה עלתה, ב-5 במרץ, קיבלתי טלפון ממחלקת התרבות של אגודת הסטודנטים", מספר ניצן. "אמרו לי שבעקבות לחץ חזק של שגרירות סין, האוניברסיטה התקפלה וצריך להוריד את התערוכה. הלכנו לדבר עם סגן הרקטור, פרופ' רענן ריין, שהודה שקיבל טלפון משגרירות סין, אבל טען שמי שהחליט להוריד אותה היה דקאן הסטודנטים, פרופ' יואב אריאל, בעצמו מומחה לסין. הלכנו לדבר גם איתו, אבל הוא לא רצה להקשיב, ואמר ששבוע זה מספיק. הוא נתן לנו כל מיני הסברים לא ברורים. למשל, ששגרירות סין רצתה להוריד את התערוכה ביום הראשון והם סירבו. או שהוא חושש שיקשרו בין היהדות לפאלון גונג בסין, ויש חשש לשלומן של משלחות סטודנטים ישראלים בסין".
התחינות של שני מארגני התערוכה לא עזרו, וחמישה ימים לאחר פתיחתה היא ירדה. ניצן ואיתי החליטו שהם לא שותקים והגישו, באמצעות עו"ד מיכאל ספרד, תביעה נגד אוניברסיטת תל אביב וראשיה בדרישה להשיב את התערוכה. על-פי כתב התביעה, צנזור התערוכה הוא "פגיעה חמורה, בלתי נסבלת וחסרת בושה של רשויות האוניברסיטה בחופש הביטוי של התובעים ובזכות הציבור לדעת". עוד נטען ש"חומרת ההחלטה בולטת לנוכח העובדה שתפקידה החברתי של האוניברסיטה כמוסד אקדמי, מהחשובים בישראל, הוא לשמש בית מקדש חילוני לחופש הביטוי ולחירות להחליף דעות. במקרה זה, מעלה האוניברסיטה בתפקידה".
רשמית, סירבה האוניברסיטה להגיב לפרשה בטענה כי הנושא בבירור משפטי. אולם במאמר שהתפרסם באתר אגודת העיתונאים של תל אביב, אישר פרופ' אריאל, כי הדרישה לסגור את התערוכה הגיעה אליו מהנהלת האוניברסיטה ומרשויות האוניברסיטה האחרות, "כתוצאה מלחץ של ממשלת סין על גופים אלה, הנהנים מתמיכה משמעותית של ממשלת סין".
אפשר לבטל את סיפורה של התערוכה כעוד אנקדוטה על התנהלות סין, אלמלא הייתה מקרה אחד מסדרה של הפעלת לחץ בניסיון להעלים ביקורת שנמתחת עליה. מתברר כי נציגיה של המעצמה אינם עסוקים רק בסוגיות כלכליות ומדיניות הרות גורל, אלא גם במעקב אחרי אירועים שונים ומשונים, ובניסיון לא עדין לסתום פיות. כנס בנושא השתלות, למשל, שעסק בין היתר בדוח על גניבת איברים בסין; מרצים באקדמיה שלא מקבלים ויזה; אנשי תיירות שזומנו לשיחה; וכמובן, מסכת לחצים סביב ביקוריו בישראל של המנהיג הטיבטי הגולה, הדלאי לאמה.
בייג'ין, שלקראת האולימפיאדה בעוד ארבעה חודשים מנסה להציג תדמית דמוקרטית ופתוחה, ממשיכה במקביל במדיניות היד הקשה כלפי מתנגדי המשטר. ביוון העתיקה הופסקו המלחמות עד לסיום התחרויות. השלטונות הסיניים לא מתרשמים מהמודל הקלאסי. בינתיים כבר הודיעו קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ומנהיגי פולין, צ'כיה ואסטוניה, שיחרימו את טקס הפתיחה. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, שוקל להצטרף אליהם. האם זה יביא לשינוי מצב זכויות האדם בסין?
100 אלף דולר מספיקים?
ישראל וסין מקיימות יחסים אקדמיים ענפים, שמסתעפים עם השנים וכוללים חילופי סטודנטים (מנתוני משרד החוץ, מדובר על יותר מאלף סטודנטים משתי המדינות מדי שנה), חומרי לימוד מגוונים שמפתחת סין ומעבירה לאוניברסיטאות, ומשלחות אקדמיות.
נקודת השקה בין אוניברסיטת תל אביב לממשלת סין היא מכון קונפוציוס. במסגרת הניסיונות להרחיב את השפעתו, פתח משרד התרבות הסיני בשנים האחרונות כ-150 סניפים של מכון התרבות, הפועל ברוח דומה למכון גיתה הגרמני או סרוואנטס הספרדי. המטרה המוצהרת היא "הפצת השפה והתרבות הסינית לקהל הרחב באמצעות קורסים בסינית ומגוון אירועים תרבותיים הנוגעים לסין", ולפני כשנה הוקם מכון כזה גם באוניברסיטת תל אביב.
האוניברסיטה מסרבת למסור מהי "התרומה המשמעותית" שממשלת סין העניקה לצורך הקמת המכון, אבל לדברי פרופ' אהרון שי מהחוג למזרח אסיה, "הסינים נתנו בשלב הראשון 100 אלף דולר, ובהמשך יתמכו בפרויקטים שונים. הם נתנו את הכסף, אבל הדירקטוריון ומי שעומד בראשו הם אנשי האוניברסיטה. יש מידת עצמאות גדולה ונחתם חוזה פרטני".
פרופ' יצחק שיחור מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת חיפה, מתלהב הרבה פחות. "אני מכיר את הסינים ויודע שכשהם נותנים משהו הם מתי שהוא ירצו משהו בתמורה", הוא אומר. "הנה, הייתה התערוכה של הפאלון גונג, השגרירות הפעילה לחצים והתערוכה ירדה. אם לא היה הכסף של המכון, האוניברסיטה יכלה לצפצף עליהם".
ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' צביקה סרפר, אומר בתגובה שהמכון אינו חלק מהחוג וכי החוקרים מעולם לא נתקלו בשום מגבלה מצד סין. "מעולם לא שמעתי טענות מצד אנשי סגל", אמר. פרופ' שי מחזק את דבריו וטוען כי אינו מודע לבעיות הנוגעות לחופש שניתן לחוקרים: "נסעתי כמה פעמים לצרכי מחקר. תלמידים נוסעים למכביר, ואף פעם לא שמעתי על בעיות".
שי אולי לא שמע על בעיות, אבל לחץ סיני יש. "בין שאר המחקרים שלי אני עוסק באזור סינג'יאנג בצפון מערב סין, שבו יש כמה מיעוטים מוסלמים וטענות שהסינים השתלטו על האזור שלא כדין, קצת כמו בטיבט", אומר פרופ' שיחור. "בסוף 2001 פנו אליי להצטרף לפרויקט מחקר גדול שנעשה באוניברסיטת ג'ון הופקינס בארצות הברית. בפרויקט השתתפו 16 חוקרים, רובם אמריקאים, ולצורך המחקר נסעתי לשם. הספר של הפרויקט יצא בתחילת 2004, ומיד אחרי זה הסינים הכניסו את כל המשתתפים לרשימה שחורה, כלומר לא נתנו לאף אחד מאיתנו ויזה. במשך כל הזמן הזה קיבלתי הזמנות לכנסים, ובכל פעם שניגשתי לשגרירות בתל אביב קיבלתי תשובה שהבקשה שלי נדחתה. אחרי שלוש או ארבע פעמים נמאס לי, והפסקתי לבקש".
למרות חרם הוויזות, נכנס שיחור לסין פעם נוספת: "ב-2005 היה כנס של אוניברסיטאות בערי נמל, שחיפה היא אחת מהן, והתבקשתי להחליף את הנשיא שלנו. ביקשתי את הוויזה, וכרגיל אמרו לי שזה בטיפול. בסוף שלחתי מייל למזכירות הארגון שטיפלה בעניין ותוך כמה שעות קיבלתי ויזה. הוויזה הייתה מוגבלת למספר ימים ולאזור מסוים, אבל עוד באותו היום טסתי".
"בדרך כלל נמצאים ברשימות כאלה חמש שנים ואחר כך זה מסתדר", הוא מוסיף, "מין אפקט חינוכי. אני מניח שב-2009 זה יסתדר, אלא אם כן הם ימצאו סיבה אחרת. זאת התנהגות מטופשת לגמרי, והיא גרמה לזה שהכתיבה שלי מאז הרבה יותר חופשית, ולא אכפת לי להגיד דברים שלא נעימים להם. כתוצאה גם התחזקו הקשרים שלי עם טייוואן וזה בטח לא מועיל לסינים".
שיחור אינו היחיד שסבל מבעיות כאלה, לדבריו. "אנשי אקדמיה שזקוקים למחקר שדה מאוד זהירים בכתיבה שלהם, ומפחדים להרגיז את הסינים, משום שהם חוששים שלא יוכלו להיכנס לשם. לעומתם, חוקרים אחרים ששומרים על היושרה האקדמית, נדפקים. בארצות הברית יש שני פרופסורים מכובדים שלא מקבלים ויזה בגלל דברים שכתבו. זאת התנהגות שלא מתאימה למדינה מודרנית, וודאי שלא למדינה כמו סין הנמצאת בתהליכי אינטגרציה עם המערכת הבינלאומית".
לא רק בסין הוא פרסונה נון גרטה. "בקיץ הגיע שגריר סיני חדש לישראל, וזמן קצר אחר כך הוא כינס את כל חברי הסגל האקדמי בארץ שעוסקים בסין, לפגישה אצלו בבית. אני לא קיבלתי הזמנה. אני מניח שאילו עמיתיי באקדמיה היו יודעים על כך הם לא היו באים, וזה היה גורם בושה לשגרירות. גם משרד החוץ, שיודע על הבעיה, לא עושה כלום. בגלל התלות הכלכלית הסינים יכולים לפגוע במי שלדעתם מתנהג לא נכון. ממש כמו בתקופת הקיסרים, מי שהיה בא לקיסר הסיני היה דופק את הראש ברצפה. בעצם זה קיים גם היום בעולם - הזחילה לכיוונה של סין".
משרד החוץ מסר בתגובה, כי לא ידוע לו על סנקציות או על הגבלות אחרות ששלטונות סין מטילים על ביקורי מדענים וחוקרים מישראל.
הצל שלי ואני
ד"ר יעל בן-תור, חוקרת בודהיזם טיבטי באוניברסיטה העברית, מספרת שאת כל ביקוריה בטיבט עשתה כתיירת. "רוב המחקר שלי נעשה בקרב הטיבטים בגולה, כי יש לי תחושה שאם אעסוק במחקר בטיבט אגרום צרות לטיבטים שבאים איתי במגע. כבר שמעתי סיפורים על טיבטים שנפגשו עם זרים ולמחרת זימנו אותם למשטרה", היא מסבירה.
מדובר באחת משלושה חוקרים ישראלים, שלושה לכל הפחות, שהסתובבו ברחבי סין כשמאחוריהם צל. מישהו עקב אחריהם. "באיזשהו שלב כבר זיהינו אותו", היא נזכרת. "לא רק זאת, גם המנהל של האכסניה שבה שהינו נדרש, כנראה, לגרום לנו לפגוש אותו. יום אחד, כשיצאנו מהמלון, הוא שלח אותנו לבית קפה קרוב, ושם ניגש אלינו אותו בחור סיני. הוא סיפר שהוא מלמד אנגלית ושאל אותנו כל מיני שאלות על דעתנו בנוגע למה שקורה בטיבט. אחר כך ראינו אותו כמה פעמים, גם עם תיירים אחרים, ובסוף שאלתי אותו מתי יש לו זמן ללמד אנגלית".
מצד שני, בן-תור מעולם לא נתקלה בתשובה שלילית כשביקשה ויזה לסין. "ראשית, אני תמיד מבקשת ויזת תייר, וחוץ מזה אני לא מסוכנת בעבורם. אני לא חוקרת את טיבט המודרנית", היא מוצאת הסבר. "חוץ ממני ומבעלי (דן מרתין, חוקר טיבט, ג' ל') אין בארץ אנשים שחוקרים את טיבט, ואנחנו עוסקים בטיבט הקלאסית". בכלל, היא טוענת, "הסינים מפחידים רק את מי שזקוק להם. לי הם לא יכולים לעשות כלום, כי אני לא צריכה אותם לצורכי מחקר ובאמת מעולם לא איימו עליי ולא התקשרו אליי".
ד"ר יורי פינס מהאוניברסיטה העברית מגדיר את עצמו כפרו-סיני. הוא נשוי לסינית, מחזיק דירה בבייג'ין ונוסע לשם לעתים קרובות. לדבריו, הסינים מתקשים להביע את עמדתם בתקשורת המערבית. "הממשלה מאוד לא רהוטה ולא יודעת להציג את עמדתה בעולם. רוב הנציגים הסינים לא יודעים לדבר בכלי התקשורת. תמיד קוראים על שפיכות הדמים בטיבט וחושבים שזה מצד הסינים, אבל לפני שבועיים הרגו טיבטים 18 אזרחים ושוטר".
בעיניו, התערוכה של הפאלון גונג שהוצגה באוניברסיטת תל אביב ונסגרה, היא דוגמה מרתקת לחולשתה של סין בדעת הקהל. "בשום מקום לא היו מציגים תערוכה שבה מראים שוטרים ישראלים מוציאים עיניים, בלי לבדוק אם זה באמת קורה. לסין עושים את זה. לפאלון גונג יש המון כסף והתנועה מייצרת תעמולה, על-ידי תחנת טלוויזיה משלה ועל-ידי עיתונים". לתפיסתו, הענק ממזרח כלל אינו יודע להשתמש בכוחו: "הישראלים, ולא רק הם, אוהבים מאוד את סין, אבל סין לא יודעת איך לתרגם את היתרון הזה למשהו שיעזור לה".
סחר איברים
למנהל מחלקת השתלות לב בתל השומר, פרופ' יעקב (ג'יי) לביא,*נודע על סחר האיברים בסין כמעט במקרה: "לפני שלוש שנים היה לי חולה שחיכה להשתלת לב*ועמד בראש רשימת ההמתנה בגלל מצבו הקריטי. חלפו חודשים ולא מצאנו תרומה. יום אחד הוא מגיע, ואומר לי שהוא נוסע להשתלה בסין ונקב*בתאריך מדויק.*התפלאתי איך אפשר לקבוע תאריך מדויק להשתלת לב. הוא אמר שהוא לא שואל שאלות, ונסע. באותו תאריך*שציין, הוא באמת עבר השתלת לב בסין".
בעקבות המקרה החל לביא להתעניין בנושא, ומצא "תעשייה מחרידה של נידונים למוות, שאבריהם נמכרים לכל המרבה במחיר. כל הנוגעים בדבר - החל משופטים, דרך מפקדי בתי הכלא וכמובן בתי החולים והרופאים - גוזרים את הקופון שלהם. במהלך הזמן*נסעו לשם 15*מושתלי לב. מאוחר יותר הסתבר לי ש'התורמים' הם נידונים למוות".
לביא פרסם מאמר בסוגיה, וזמן מה לאחר מכן, ביולי 2006, התפרסם גם דוח של שני חוקרים קנדים -דיוויד מטאס, עורך דין לזכויות אדם, ודיוויד קילגור, חבר פרלמנט. בדוח נטען שמאז שנת 2000 נרצחים מדי שנה לפחות 8,000 מתרגלי פאלון גונג בסין, שאיבריהם נמכרים להשתלות. המחקר עורר הד בינלאומי, אך גם ביקורת לא מבוטלת על ממצאיו ועל מסקנותיו.
בעקבות הפרסום, ופנייה של רועי בר-אילן, מנהל פנימייה ומתרגל פאלון גונג, החליט לביא לקיים כנס שיעסוק בסוגיות של השתלות ומוסר. לכנס הוזמן גם החוקר מטאס. הוא מספר, כי בכנס השתתפו גם נציגי משרד הבריאות, נציג הלשכה המשפטית ונציג ארגון הבריאות העולמי. "כשנודע לשגרירות הסינית על ההשתתפות שלו, הם ניסו להפעיל לחצים גם על משרד החוץ, שפנה אל משרד הבריאות, שפנה אלינו. הם סיפרו שהסינים הביעו התמרמרות רבה על זה שהזמנו את מטאס, שכל דבריו, לטענתם, הם השמצות גדולות, וגם שהכנס יגרום אי-נעימות גדולה לישראל".
למרות הפנייה, נערך הכנס כמתוכנן ביוני אשתקד בבית החולים בילינסון, בחסות החברה הישראלית להשתלות. כשהתברר לשגרירות סין שהכנס מתקיים, היא ביקשה לשלוח נציג מטעמה להגיב לדבריו של מטאס, ונענתה בחיוב.
"כשהנציג הסיני עלה הוא תקף קשות את מטאס, ואמר שדבריו מעולם לא התרחשו", אומר לביא. "כשכתבתי את המאמר, העמדה הסינית הרשמית הייתה - לא היו דברים מעולם. לקראת הכנס כבר התפרסם מאמר בכתב עת אמריקאי העוסק בהשתלות, שנכתב על-ידי סגן שר הבריאות הסיני, כירורג משתיל, שמודה ש-95% מהאיברים שמושתלים בסין מקורם בנידונים למוות, אלא שהוא טוען שבכל אחד מהמקרים, התקבלה הסכמה מפי הנידון".
תלונות אחרות על לחצים נשמעו גם מכיוון גורמים שונים העוסקים בתיירות ישראלית לסין. הם סיפרו כי זומנו לשיחות בשגרירות בתל אביב, שבהן נדרשו לפרט את עמדותיהם בסוגיות רגישות לסינים. בעצם קיומן של השיחות, טוענים הגורמים, גילתה סין את מורת רוחה.
משרד החוץ מסר בתגובה כי לא ידוע לו על לחצים ששלטונות סין מפעילים על גורמי תיירות כלשהם, וכי מעולם לא התקבלה במשרד פנייה כזו.
הכי הרבה לחץ
לחצים הופעלו גם סביב ביקוריו של הדלאי לאמה, מנהיגם הרוחני של הטיבטים, בישראל. הביקורים הללו, יש לציין, לא היו רשמיים מלכתחילה, ככל הנראה כדי לא להעמיד במבחן את יחסי ישראל-סין.
ח"כ אבישי ברוורמן כיהן בעת ביקוריו של הדלאי לאמה כנשיא אוניברסיטת בן-גוריון, שאירחה אותו. "בביקור הראשון ב-1999 הגיעו מסרים מכל מיני כיוונים בניסיון לבטל את הביקור לחלוטין. אמרתי אז שאני נשיא אוניברסיטה, ושהוא מנהיג רוחני שיש לי הרבה הערכה אליו", הוא מספר. בביקור השני, ב-2006, קיבל הלחץ פנים חדשות. לפני הביקור, פנה השגריר הסיני לברוורמן שוב ושוב כדי לשכנעו לבטל את הביקור. לבסוף, הוא גם הוזמן לבית השגריר הסיני לשיחה בנושא. "גם בנאומים שלי אמרתי, שאני ידיד של הסינים, שיש לי כבוד למורשת הסינית, ושזאת הולכת להיות מעצמה גדולה, אבל שאני מפריד את זה מהכבוד שאני רוחש לדלאי לאמה", הוא מספר.
גם חברי כנסת התבקשו לא להיפגש עם הדלאי לאמה. לפחות שניים מהם - אברהם בורג, שכיהן ב-1999 כיושב ראש הכנסת, ויוסי שריד שכיהן אז כשר - החליטו להיפגש עמו בכל זאת. שגריר סין, מתברר, הגיע בשעתו ללשכתו של בורג ודרש שהכנסת לא תארח את המנהיג הטיבטי.
כששואלים את שריד אם הופעל עליו לחץ, הוא עונה: "לחץ? זאת הייתה היסטריה גמורה. אין סוף טלפונים. אמרו לי שהפגישה הזאת תמוטט את כל מערכת היחסים בין ישראל לבין סין. שלא תהיה תקומה. בעיקר משרד החוץ התקשר ולא הסינים בעצמם. עמדתי בלחצים ומאז היחסים רק התחזקו. אפילו לא נסדקו".
שריד סבור שהתופעה מאפיינת משרדי חוץ, ואת זה הישראלי בפרט: "הם רואים כל צל של איום כאיום. אם מערכת היחסים הזאת חשובה לשני הצדדים, אז היא תחזיק מעמד. ואם היא לא מספיק חשובה, אז בלאו הכי היא תתערער. גם לסינים זה חשוב, מסיבות ידועות ובלתי ידועות. לפעמים דברים צריכים להיעשות גם אם הם כרוכים בנזקים. כך גם עמדתי בעניין הטורקי-ארמני וגם בעניינים אחרים. המבחן שלך הוא לא כשמדובר ביחסים עם אויביך, אלא ביחסים עם ידידיך".
ממשרד החוץ אומרים כי ביקוריו בישראל של הדלאי לאמה אינם רשמיים, וכי גורמים רשמיים לא נפגשים עמו. עם זאת, הוסיפו, איש אינו מונע ממנו לבקר כאן באופן פרטי.*לטענת המשרד, "הסינים מעלים בפנינו סוגיות המטרידות אותם, כפי שאנחנו מעלים בפניהם נושאים המטרידים אותנו. לא על הכל ישנה הסכמה, אולם שתי המדינות מנהלות ביניהן יחסים ידידותיים ומטפלות בסוגיות שביניהן במסגרת דיאלוג".**
תגובה | שגרירות סין
"שום כוונה ללחוץ על ח"כים או על אקדמאים ישראלים בשום עניין"
"סין אינה מתערבת בענייניה של ישראל, אלא מקיימת עמה שיתוף פעולה אקדמי, תרבותי ותיירותי. אנו רואים בישראל שותפה שעמה אנו פועלים בכמה תחומים.
"השנה חוגגת סין שלושים לרפורמה, שבעקבותיה הפכה לפתוחה ולחופשית יותר. בעקבות זאת, חילופי הידע האקדמי עם ישראל השתפרו מאוד. כרגע יש כמאה סטודנטים סינים שלומדים בישראל, וחמישים סטודנטים ישראלים הנמצאים בסין. בנוסף משתפות האוניברסיטאות משתי המדינות פעולה בתחומי חקר המים, המדבר, החקלאות, ההיי-טק והרפואה.
"סין מעולם לא סירבה להעניק ויזה לשום חוקר משום תחום. כל חוקר שמקיים שיתוף פעולה עם עמיתים סינים, או מקבל הזמנות רשמיות, יקבל ויזה. פרופ' יצחק שיחור מאוניברסיטת חיפה הוא דוגמה טובה לעניין זה. הוא ביקר פעמים מספר בסין. בשנה שעברה*אישרה השגרירות הסינית 47,911 ויזות לישראלים.
"בשנה שעברה חתמו סין וישראל על הסכם תיירות, שיביא מספר גדול של תיירים סינים לישראל. השיפור בתנאי החיים מעודד ומאפשר לסינים לצאת לטייל בעולם. הסינים מאוד מתעניינים בתרבות ובהיסטוריה של העם היהודי, בנופי המדינה ואפילו ביהדות. כפי שפורסם בעיתונות הישראלית בשבוע שעבר, תעשיית התיירות*הישראלית מתכוננת לבואם של 15 אלף תיירים סינים בשנה הבאה.*
"המאורעות שעברו על יהודים בתקופת השואה עומדים בניגוד גמור ליחס הנדיב של סין ליהודים, כפי שאפשר להיווכח מהסיפורים על היהודים שחיו בשנחאי, בחרבין ובטיאנג'ין. בנוסף, בשנים האחרונות, אנו מפיחים חיים בהיסטוריה, משפצים ופותחים מחדש בתי כנסת, ומשקמים את הרובעים היהודיים בערים הללו".
* בנושא טיבט: "טיבט היא חלק משטח סין, ונמצאת תחת תחום שיפוטה של הממשלה המרכזית מאז המאה ה-13. הדלאי לאמה הוא תואר שניתן למנהיגים דתיים, תחילה במאה ה-16 על-ידי הקיסר ואן-לי משושלת מינג.
"הדלאי לאמה ה-14, אינו עוד רק מנהיג דתי ורוחני, אלא גם גולה פוליטי שנוטה להתערב בפעילות במטרה לפלג את המולדת ולחתור תחת האחדות הלאומית. לאחר המהפכה הדמוקרטית ואחרי כישלונו האדיר בהתקוממות של 1959, נמלט הדלאי לאמה להודו. עד כה הוא מסרב להכיר בטיבט כחלק מהטריטוריה הסינית, וטוען כי טיבט היא מדינה שנמצאת תחת כיבוש, ומתעקש על כינון מה שנקרא 'אזור טיבט הגדולה', המכסה כמעט רבע מהטריטוריה הסינית, ומעולם לא היה קיים בהיסטוריה. אף שהדלאי לאמה בעצמו מטיף לשלום ולאי-אלימות, הדור הצעיר בטיבט גדל תחת ההשפעה של האידיאולוגיה הבדלנית שלו. על הדלאי לאמה לקחת על כך*אחריות מלאה. אין כל ספק שהאירועים האחרונים בלהסה נוהלו ואורגנו על-ידי הדלאי לאמה ואנשיו.
"בחמישים השנים שאחרי הרפורמה, החברה הטיבטית קיבלה פנים חדשות. חייהם של מיליוני טיבטים עברו שינויים גדולים. כלכלת טיבט צמחה בממוצע ביותר מ-12% לשנה וההכנסה לנפש ב-17%. חשוב יותר, התרבות הטיבטית, המורשת והלאומיות לא רק נשמרו, אלא אף קיבלו משנה חשיבות.
"אף ממשלה אחראית בעולם לא הייתה מאפשרת פעילות בדלנית. הממשלה הסינית, בהתאם, לא תהיה סובלנית כלפי כל פעילות שמטרתה לפרק את סין. עם זאת, דלתנו תמיד פתוחה לדיאלוג עם הדלאי לאמה, כל עוד הוא מוותר על עמדתו בעד עצמאות לטיבט וכל עוד הוא מכיר בטיבט ובטייוואן כחלקים בלתי נפרדים מהטריטוריה הסינית. הממשלה הסינית ניהלה כמה סבבי משא ומתן עם נציגים של הדלאי לאמה, כולל אחיו הבכורים והצעירים, והזמינה אותם לבקר בטיבט. בביקורים האלה, הם הודו שטיבט התקדמה בצורה ניכרת.
"לסין אין שום כוונה ללחוץ על חברי כנסת או על אקדמאים ישראלים בשום עניין. כוונתנו היחידה היא להסביר את ההיסטוריה של טיבט כדי שהשיפוט יהיה הוגן, צודק ואובייקטיבי. הכרה בטיבט כחלק אינטגרלי מהטריטוריה הסינית היא אבן יסוד חשובה ביחסים הבילטראליים בין סין לבין כל המדינות שעמן יש לה יחסים דיפלומטיים, כולל ישראל".
** בעניין הפאלון גונג: "הפאלון גונג היא כת שפעילותה נאסרה בסין ב-1999, משום שהיא משתמשת בדת כהסוואה לשטיפת מוחם של המתרגלים במטרה לשלוט בנפשם. היא גרמה נזקים פיסיים ופסיכולוגיים איומים למתרגליה וליותר מ-1,500 מקרי מוות בקרב סינים. ההחלטה לאסור על הכת זכתה לתמיכה רחבה מצד הסינים. לפאלון גונג אין שום מקום היום בסין.
"תערוכת האמנות, לכאורה, באוניברסיטת תל אביב היא רק אחד מניסיונות רבים של פעילי פאלון גונג בישראל להכתים את דימויה של סין ולחתור תחת היחסים בין המדינות. פעילי פאלון גונג השיגו אישור לתערוכה על-ידי כך שהונו את רשויות האוניברסיטה וטענו כי מדובר רק בתערוכת אמנות סינית. בהמשך התברר שהתערוכה קשורה לתעמולה ולאחר שבוטלה החלו להפעיל לחצים מגוונים שאינם עולים בקנה אחד עם כנות, עם נדיבות ועם סובלנות - הערכים שלהם הם מטיפים. ראוי ונדרש שנראה נכוחה את הטבע האמיתי של הפאלון גונג, ננקוט צעדים מידיים נגדם, ונשמור על אווירה חברתית ואקדמית שהיא מדעית ואחראית".
* על אנשי תיירות:*"מעולם לא דווח לי שהשגרירות זימנה גורמי תיירות".
* בעניין הכנס: "הוזמנו להשתתף ולהסביר את עמדת סין בנושא השתלת איברים. המזכיר הראשון נשלח על-ידי השגרירות והתעמת עם תומכי פאלון גונג ועם הבחור הקנדי שכתב את הדוח המטעה על התנהגותה של סין בתחום. הכנס תוכנן ככנס אקדמי, אולם מישהו רצה להפוך אותו לכנס פוליטי. זאת הסיבה שהם לא קיבלו אישור לעשות את שתיכננו".