אליהו חסין, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר בגיל 81 ובכל זאת בטרם עת, זכה לחיים מעניינים ומלאי תפניות במובן החיובי של המילה. "גלובס" היה התחנה האחרונה כמעט שלו בקריירה מאד בלתי שיגרתית, שהצטלבה בהקמת המדינה ובגורל אישי מפתח בה. אחת ההצטלבויות הקטנות יותר הייתי אני, כעורך חוץ.
זו אינה ביוגרפיה רשמית של אליהו, אלא פרידה אישית מאיש אשכולות אנושי וחבר. אליהו הגיע ל"גלובס" עם המו"ל והמייסד האגדי שלו, חיים בר-און ז"ל.
שניהם התוודעו זה לזה בהיותם עובדי לשכתו של יגאל אלון, בשנות ה-70, ונקשרו מאז בכבלי חיבה חרף הבדלי הגיל. זה בדיוק מה שקרה לי עם אליהו, שלעולם לא יכולת לנחש שהגיע לגיל גבורות.
הוא היה מדור הגיבורים של תש"ח, שלא איבד טיפה מסקרנותו האינטקטואלית ומן העין שלו לפכים המעניינים של הכלכלה והחברה. הון לא עשה עליו רושם אדיר אם לא היה מלווה בחמלה חברתית כלשהי, ועם זאת לא היתה בו שום נוקשות רעיונית או צרות עין בנוסח שנות ה-50 או ה-60, והוא כתב ב"למרחב"
באותן שנים.
תמיד קיבלתי ממנו את החדשה המיוחדת על אגודים בארה"ב או על זרם רעיוני חדש כלשהו של עבודה באירופה או סקנדינביה, במובן שבוגר הרווארד לא מכיר. גמישותו המחשבתית נמתחה מקואופרציות בשבדיה דרך משברים פיננסיים עד לניתוחי תשואות אג"ח. קולו הצרוד והמלא יישאר איתנו, כמו גם מקוריות אישיותו. יהי זכרו ברוך מאוד. (אהרון רוזן)