זה סיפור ישן, שצץ מדי כמה זמן ולא מרפה: הרצון שלנו להחזיר הביתה מדענים שעזבו. אותם מוחות מצוינים שמטעמים אקדמיים וכלכליים יוצאים לעולם ומתמקמים אי שם ברחבי הגלובוס. הם מרוויחים, אנחנו מפסידים.
מדענים ישראלים היו רכיב מהותי בבניית תעשיית הביוטק מארה"ב ועד סינגפור. רק לאחרונה התפרסמה כתבה ב"אקונומיסט" הגורסת כי ישראל חסרה תעשיות חדשות וצומחות לבנות עליהן את כלכלתה, והנה אנחנו הולכים ובונים תעשיות כאלה אצל אחרים.
לא מעט יוזמות היו בעבר להחזרת המדענים, אבל במרבית המקרים זה נותר בגדר דיבורים. כולם יודעים שזה לא לטובת המדע והמשק, אבל מתקשים להוציא את המדענים מסיר הבשר בניכר.
מי שנהנה בסופו של דבר מ-2,000 המדענים ישראלים שחיים בארה"ב - הן חברות מדעי החיים והביוטק והאוניברסיטאות המקומיות.
חיפוש אחר הישראלים
לפני כשנה וחצי, התארגנו שלושה פוסט-דוקטורנטים מהרווארד ומ-MIT בתחום מדעי החיים: רמי לוטם, גיל בלנדר ושמוליק הס, במטרה ליצור קשר עם מדענים ישראלים במוקדים שונים בארה"ב, ולהחזיר אותם ארצה. הארגון שלהם נקרא Bio-Abroad, והוא מופעל בהתנדבות מלאה ומתוך מה שמוגדר כציונות אמיתית. יש לו מוקדים במרכזים חזקים של ישראלים במרכזים אקדמיים בארצות-הברית.
360 חברים רשומים באתר והצעות העבודה מישראל החלו להגיע. עכשיו למשל, מוצעות משרות פתוחות בטכניון, באוניברסיטה העברית, בטבע (שגם נותנת חסות למיזם) ובמזור. אל היוזמה הזו רתמו אליהם לוטם, בלנדר והס את ד"ר רנה פרידור, ראש מינהלת החממות בתמ"ת, שהצטרפו אליה מספר מנהלי חממות. לפני מספר חודשים הם חרשו את ארצות-הברית במטרה להחזיר ארצה מדענים מתחומי מדעי החיים ולהזמין אותם לפעול במסגרת החממות. במשלחת הציונית היו מנהל חממת אופקים, יורם הלוי; מנהל חממת הגולן, אלישע ילין; מנהלת חממת את"י, שרית סוכרי; ואיריס שחר מחממת ביוליין מירושלים. המשלחת הנמרצת עברה מכינוס לכינוס במקומות שונים ברחבי ארצות הברית.
המשלחת נפגשה עם 120 אנשים, בשנות ה-30 לחייהם, רובם כבר בעלי משפחות. בארוחות הערב שאורגנו, מספרת פרידור, היא סיפקה נתונים על המצב בארץ "תחת הכותרת 'חצי הכוס המלאה', כי בהתחלה האווירה היתה של ביקורת על החינוך בישראל וטענות אחרות. אז אמרתי להם 'נכון, אין אצלנו רגע דל ויש בעיות, אבל יש אצלנו חצי כוס מלאה ששווה לדעת עליה".
יש פער גדול בין התלהבות של כל המדענים הללו מהכורסה, שמתודלקת על-ידי געגועים הביתה, לבין חזרה ממשית לישראל והשתבצות בעבודה. אז מה יהיה סופו של הסיפור הזה? תלוי את מי שואלים. גרסת פרידור היא זו של בית הלל; גרסת הס, אחד מהיזמים שהקימו את הפרויקט, היא של בית שמאי.
מנהל חממת קריית שמונה, צביקה רובינשטיין, וד"ר אתי פיראק, המנהלת הטכנולוגית של החממה, אחראים לסנונית הראשונה של הפרויקט: הס עצמו יהפוך להיות מנכ"ל פרויקט חדש של חממת מיטב. בנוסף לו, נסגרו באחרונה הסכמים עם ד"ר פיני אורבך, שכבר עובד בחממה כאיש צוות מדעי ומיועד להוביל פרויקט שעומד להיפתח, וד"ר רון אליס, מבכירי אנשי החיסונים בעולם, שיגיע מבוסטון בקיץ.
בביוליין עובד אתגר לוי-ניסנבאום כבר חודשיים ומנהל את אחד הפרויקטים החדשים, ומוטי חמל, שעבד כשמונה שנים בחברת התרופות סרונו, חזר אף הוא עם משפחתו ארצה. כולם פוסט-דוקטורנטים שהטענה היא שללא היוזמה לא היו חוזרים ארצה.
לדברי פרידור: "היום, תקציב לפרויקט אצלנו הוא בממוצע 2 מיליון שקל, שניתן כמענק. הפרויקט מקבל את הכול ולא צריך לשים פרוטה. המדינה שמה מתוך הסכום 85% ללא תנאי, והחממה משלימה את השאר - ובדרך כלל יותר. אם הפרויקט מאוד מצליח אז המענק הופך להלוואה שעל-פי מנגנון מסוים החברה מחזירה אותה בתוספת ריבית.
גובה שכר המדענים, גם אם הם באים כיזמים וגם אם הם באים כעובדים של הפרויקט, מגיע ל-25,000 שקל בחודש לפחות. אם הם מדעני מפתח לפרויקט, הם מקבלים יותר והרבה יותר, כי בעלי החממה היום הרבה יותר חזקים אחרי ההפרטה".
*על מה הם צריכים לוותר בשביל זה בארה"ב?
"אם הם פוסט-דוקטורנטים אז אין להם שם הרבה יותר. הם מקסימום יקבלו פי 2, וגם פה הם יכולים להשלים את זה ע"י השלמה כספית של בעלי החממה. אם הם יעבדו שנתיים בפרויקט והוא יצליח, אז הם יקבלו מניות - ואז השמיים הם הגבול".
עד כאן גרסתה הנלהבת של פרידור. מולה, ישנה גרסה אחרת, זו של הס, פוסט-דוקטורנט ממובילי היוזמה להחזרת מדענים כאמור, ומי שחוזר לארץ ממש בימים אלה. גם הוא אופטימי, אבל פחות. לדבריו, תעשיית הביומד הקטנה של ישראל יכולה אולי לקלוט היום קבוצה איכותית של מדענים נבחרים הגרים בארה"ב, אבל לא את הקהילה העצומה הנמצאת שם.
20% הם ישראלים
"80 דוקטורים מסיימים כל שנה דוקטורט במדעי החיים בישראל וממשיכים לאוניברסיטאות הכי טובות בחו"ל", אומר הס. "כך, 20% מכוח האדם באוניברסיטאות הכי טובות בארה"ב הם ישראלים. הישראלי, על פי רוב מגיע נשוי ועם ילדים ורוצה להוכיח את עצמו. לעשות כמה שיותר, באיכות גבוהה ומהר, כדי לסגור את פער השנים שהפסיד בגלל הצבא ולנצח גם את העובדה שהוא מגיע מבחוץ. בתעשייה, הישראלי נחשב לעובד אינטליגנטי, חרוץ ומוכשר".
אז מה עושים? לדעת הס המהלך הדרוש הוא הגדלת תעשיית הביומד בישראל, בהשקעה ממשלתית, "ממש כמו שבוסטון משקיעה מיליארד דולר בתעשייה פורחת, כדי שצפון קרוליינה לא תגנוב לה את הסטארט-אפים".
בזכות הפעילות הס סלל לפחות את הנתיב שלו עצמו חזרה לישראל, אבל לא לתפקיד מדעי אלא ניהולי. המסלול האישי שלו מסמל מתח כלשהו בין מה שהתעשייה צריכה למה שהמדענים מחו"ל מציעים.
הס (35) מסיים כעת פוסט-דוקטורט של 3 שנים בהרווארד, בתחום הנדסת הרקמות. כשהתקרב לסיום התואר גילה שלא מצפה לו היצע מלהיב של משרות בארץ: 20-30 אנשים מתחרים על כל משרה באקדמיה, כ-7-8 משרות בכל שנה. רק אחרי תחילת פעילות הארגון החל לקבל הצעות מעניינות מהתעשייה.
"כמעט כולם יוצאים לחו"ל בכוונה לחזור אחרי הלימודים. זהו הרגע הנכון להחזיר אותם", אומר הס. "אם הם כבר נכנסים לתעשייה בארה"ב, התנאים כל כך נוחים והמשכורות כל כך גבוהות, שכבר קשה מאוד לתעשייה בישראל להתחרות. מדען מצטיין אחרי פוסט-דוקטורט יקבל בישראל 14,000 שקל בחודש, לעומת 80,000-90,000 דולר לשנה בארה"ב (6,500-7,500 דולר לחודש), שגם בדולר של היום הם לא מעט. בינתיים, גם בן הזוג מוצא עבודה, הילדים משתלבים בבתי הספר ובחברה האמריקנית, והניתוק מסיר הבשר הופך לקשה יותר".
רוצים מקצוענים
האם יש מקום ליוזמות כאלה, כשהעוזבים כבר לא נחשבים ל"בוגדים", אבל מצד שני איש לא מוכן לוותר על פרנסתו כדי להחזיר אותם? הס: "יש לי כבוד גדול לכל מי שנשאר ונמצא, ושלא יובן אחרת. אבל החזרת המדענים מחו"ל תעזור לכולם. החברות המסחריות הישראליות ייהנו מבחירה בין אנשי המו"פ הטובים ביותר, התעשייה תשגשג ויהיו יותר מקומות עבודה איכותיים לכולם".
*רנה פרידור, משיחה עם הס עולה שבעצם אין לחממות הרבה משרות להציע למדענים.
פרידור: "זה ניסוח לא נכון של הדברים. יש לנו הרבה מה להציע, והרבה פרויקטים מעניינים נפתחים כל הזמן. הבעיה היא, שכשנפתח פרויקט הוא צריך אנשים זמינים, והחבר'ה שם לא יכולים להתפנות בהתראה קצרה. הם צריכים תהליך הכנה ממוצע של שנה. זאת בעיה טכנית, שאני מקווה שאמצא לה פתרון".