אתמול עסקנו בשאלה מדוע ביטל נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, את עסקת הטיעון, למה חיכה עד השעות האחרונות כדי לומר זאת, והאם נהנה לשוב אל חיינו בסערה, ולגרוף עוד כמה דקות מזמנה היקר של התקשורת. את היום הזה פתחנו עם עלילה שלמה שכאילו לקוחה מסרט מתח: הוא התלבט כל הלילה, ואחר כך במכונית מחוץ לבית המשפט. ואז הצטרף אליו עורך דינו. גם גילה הייתה שם. יחד סגרו את הפרטים האחרונים, ואז יצאו אל הפלאשים.
שכרון הכוח והמעמד הוא הבעיה הגדולה של קצב. זה מה שגרם לו לעשות מה שעדיף היה שלא ייעשה, וזה גם מה שגורם לו לוותר עכשיו על עסקת הטיעון עליה חתם לפני תשעה חודשים. מבחינתו, בין ההתרחשויות ובין הטרדה מינית אין דבר וחצי דבר. הוא בסך הכל הסביר פניו, הניח שיתרשמו ויראו בכך מחמאה, ולתחושתו אכן התקבל בברכה. זה שהוא הסביר את פניו לבחורות צעירות, שמפאת המעמד של נשיא המדינה חלקן אולי התמהמהו עם צעקת ה"לא", ולכן קרה מה שקרה כל זה לא רלבנטי מבחינתו. הוא שמע "כן", וזה מספיק.
צריך לזכור שקצב לא היה שם לבד. זו הייתה אסטרטגיה משולבת של מספר גורמים, שאפשרו לו לנהוג כפי שנהג. ראשית, מעמד הנשיאות הוא מעמד מכובד, בעל תוקף של אמינות ויושרה, מה שגורם לאנשים ולנשים להאמין שמי שמכהן בתפקיד אכן מתהדר בתכונות הללו.
שנית, המעמד הזה משרה תחושת ביטחון - בכל מקום אליו הנשיא הולך, בין אם מדובר בלשכה בירושלים או במלון בביקור רשמי בחו"ל, הוא מוקף תמיד מאבטחים. סביבת הנשיא נראית לכל בחורה כמו המקום הבטוח בעולם, עד לרגע שבו היא חוצה את סף הדלת ומוצאת את עצמה איתו לבד בחדר כאן אין שום מאבטח, ואיש לא יכול להגן עליה מפני הנשיא עצמו.
שלישית, אנשי הנשיא רואים ויודעים מי נכנס ומי יוצא מחדרו. האם לא צצים אצלם סימני שאלה? האם מצעד הבחורות לא נראה להם מוזר? אין לדעת, מפני שהם שומרים על קשר שתיקה. במשך ימים, חודשים, שנים. והבחורות רואות את כל זה, וגם הן שותקות. למה? כי אפילו נשים עצמאיות, שיודעות לעמוד על שלהן, עלולות להשתתק כאשר נשיא המדינה נוגע בהן בניגוד לרצונן.
מוזר ולא הגיוני לצעוק על מישהו במעמד כמו שלו, גם אם איבד את מעמדו וכבודו באותו רגע. זה לא אומר שמה שקורה בחדר הוא לגיטימי או בהסכמה. וזה לא אומר שאחר כך אפשר יהיה לטעון "סורקים את גופי במסרקות ברזל... אני רוצה לשים סוף לרדיפה", ולצפות לאהדה.
אני לא בטוחה מה קצב מנסה להשיג בזה, אבל יכולה לומר לו בשמי ובשם עוד כמה נשים: די, נמאס ממך כבר. לא רוצים לראות אותך, לא רוצים לשמוע עליך, צא לנו מהחיים ותעשה לביתך אבל ממש בתוך ביתך, בקרית מלאכי.
התעלולים המשפטיים אולי יצליחו בבית המשפט, אבל לא יעבדו על הציבור. אנחנו כבר לא נבחר בך, ולא נרצה שתייצג אותנו בשום מסגרת. לכן, מוטב כי תסיים את הפרשה כאן ועכשיו.
שלא תהיה טעות: איני מציעה התחמקות מעונש. אדם כמו קצב, אין כמעט דבר שחשוב לו יותר מהכבוד, ומעט מאוד דברים מרשימים אותו יותר מהשררה. אם שניהם יימנעו ממנו, לא יהיה לו עוד קיום ציבורי.
החברה בישראל לא תניח לו לבוא בשעריה, והוא יישכח הרחק מאחור, בדיוק במקום שהוא צריך להיות בו. שלא נזכור בכלל שאדם כזה היה פעם נשיא בישראל. או אם להשתמש במילותיה של שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר: מעציב אותי שהאדם הזה היה נשיא מדינת ישראל.