הפחתות מסים תמיד מרגשות אותימיכאל שראל הוא דוקטור וכלכלן ראשי בקבוצת הראל פיננסים
בימים האחרונים התבשרנו שמשרד האוצר שוקל להציג תוכנית חדשה להפחתות מסים, ובה 3 רכיבים מרכזיים:
- הקדמת ההפחתות המתוכננות בשיעורי המס על יחידים ועל חברות מ-2010 ל-2008.
- העמקה של הפחתות המס בשנים הבאות, כך ששיעור המס המירבי על יחידים יעמוד בשנת 2012 על 40% (לעומת התכנון ל-44%) ומס החברות יעמוד באותה עת על 20% (לעומת התכנון ל-25%).
- הפחתת שיעור המע"מ מ-15.5%ל-15% בלבד.
הנימוק המרכזי לתוכנית החדשה כפי שהוצג בעיתונות, הוא הרצון להמריץ את המשק ולמנוע את הידרדרותו למיתון.
חדשות על הפחתות מסים תמיד משמחות ומרגשות אותי. אני כעיקרון בעד הפחתות ובתנאי שיתקיימו הדברים הבאים:
- שהדבר לא ימנע את העמידה ביעדים התקציביים, היינו שמירה על גירעון תקציבי נמוך, לא יותר מאחוז תוצר בכל שנה, על מנת לאפשר ירידה הדרגתית לאורך זמן ביחס חוב-תוצר) ושמירה על רמה סבירה של הוצאות הממשלה, לענייני ביטחון, חינוך, בריאות וכיוצא בזה.
- שזה יעשה לכל רוחב המערכת הכלכלית מבלי להפלות בין מגזרים, וזאת משום שאפליה כזאת גורמת לעיוותים בהקצאת מקורות ולפגיעה ביעילות הכלכלית, בצמיחה וברווחה, וגם מזמינה לחצים רבים מצד מגזרים המקווים לזכות בהטבה.
ההפחתות המוצעות בשיעורי המס בהחלט עונות על הקריטריון השני, ומבחינה זו הן עדיפות בהרבה על צעדים אחרים בתחום המיסוי אשר הוזכרו לאחרונה.
יתכן שההפחתות המוצעות עונות גם על הקריטריון הראשון, אך לא ניתן לדעת זאת בוודאות ללא בדיקה מעמיקה של תוכניות משרד האוצר להוצאות המתוכננות בתקציב המדינה ולגירעונות הצפויים בשנים הבאות.
תחזיות אלה לא הוצגו עדיין.
את המיתון זה לא יעצור
הקורא המיומן יבחין מיד שבשני הקריטריונים שמניתי לעיל לא מופיע כלל השיקול של מדיניות קיינסיאנית (מדיניות המנסה למנוע האטה כלכלית או מיתון על-ידי הקטנת שיעורי המס או הגדלת הוצאות הממשלה).
זאת, מכיוון שאיני מאמין שבמשק הישראלי מדיניות כזו תועיל, ולדעתי היא עלולה אף להזיק ולהחריף את ההאטה.
דעה זו נסמכת על מודלים כלכליים תיאורטיים וגם על ממצאים אמפיריים מניסיונן של מדינות רבות.
במשק קטן ופתוח לתנועו סחורות והון, עם שער חליפין נייד וחוב ציבורי גבוה כדוגמת המשק הישראלי, מדיניות קיינסיאנית ובה הרחבה תקציבית מובילה לפגיעה בהשקעות וביצוא, בשל שהעלייה בריבית לטווח ארוך וייסוף המטבע.
כאשר החוב הציבורי גדול יחסית, מדינות כזו עלולה לפגוע בצריכה הפרטית. זאת בשל האפשרות שהצרכנים יעריכו שההרחבה התקציבית היא זמנית ובעתיד צפויות העלאות מסים או הקטנת הוצאות הממשלה כדי שזו תוכל לממן את החזר החוב.
לכן, הרחבה תקציבית לא בהכרח מגדילה את הצמיחה במשק, והיא אף עלולה לפגוע בה.
דוגמה טובה לטענתי היא המשק היפני: במשך עשור ניסתה ממשלת יפאן להוציא את המשק ממיתון על ידי הרחבה תקציבית, ונכשלה. דוגמה נוספת, אם כי בכיוון ההפוך, היא כאן, אצלנו - ישראל בשנים 2003 2004.
דווקא ריסון תקציבי משמעותי באותן שנים סייע ליציאה של המשק מהמיתון הממושך, בכך שהוא תרם לאמינות הפיסקלית ולירידה בשיעורי הריבית לטווח ארוך, ובכך איפשר גם הפחתות ריבית של בנק ישראל.
