משה קצב משוכנע במלוא לבו - שכנוע מוחלט, לא טקטי - שהוא מעולם לא כפה את עצמו על אישה כלשהי, בטח לא אנס. רוב הציבור, ככל שניתן להכליל, מאמין שהוא לא אנס, אך בטוח שהוא סוטה אשר ניצל את המעמד והשררה כדי להפיק יתרונות מיניים. גם בפרקליטות סבורים כך.
בחזרתו מעסקת הטיעון ערך קצב מופע תעתוע לאומי. הוא תעתע במשטרה, ביועץ המשפטי לממשלה, בפרקליטות ובבית המשפט העליון. זה לגנותו. לזכותו ייאמר שהוא נתן בכך ביטוי רועם לתחושתו הנפשית ופתח פתח לבערה הפנימית שלו.
כל גיבורי הפרשה, לא רק קצב, אינם נמצאים היום במקום שבו ניצבו לפני שנה ותשעה חודשים, בפרוץ הפרשה.
א' הראשונה, המפורסמת, א' מהטלוויזיה, שיחד עם פרקליטתה עו"ד כנרת בראשי, נדמו לצמד לוחמות נחושות ונועזות, תלמה ולואיז אם תרצו, שוב אינן יחד. אחת צברה מוניטין, קליינטים וחתן, השנייה נותרה בשולי הדרך, מרירה ונשכחת, מתקשה למצוא עבודה.
צוות החקירה המשטרתי, שתוך כדי מלחמת לבנון עבד יום וליל וביצע חקירה בהיקפים עצומים, נותר עם מזכרת עלבון מהפרקליטות, שהסתייגה ממסקנותיו והמלצותיו.
הפרקליטות יצאה חלוקה ומפולגת בין תומכי אישום חמור לבין משוכנעים שיש לזרוק את כל החומר לפח.
בית המשפט העליון נחצה בין רוב למיעוט, ועוד בסוגיית האזרח מספר 1, ועוד בדיון על עבירות מסוג פשע. נשיאת העליון, דורית ביניש, נותרה - ביודעין ומתוך עמדה עקרונית - במיעוט, דבר שהקנה לה, בעיניי לפחות, נקודת זכות גדולה.
היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קלע עצמו לתפריט לולייני, מכתב אישום בשרני לעסקת טיעון טבעונית, ואתמול נאנס לשוב ולאכול מלוח המזון הראשוני.
יש משהו שובה לב במני מזוז, השקט הנפשי, הענייניות, האדישות למה יכתבו ומה יגידו. את הסטאז' הציבורי שלו עשה בתיק "האי היווני", שכה עלבו בו בגינו. אילו חשף את הידוע לו, אילו שחרר לפרסום את חוות הדעת, לו שרטט את האמבוש, את המארב, שנטמן לו - היה משתיק פיות רבים ומשבר עטים של כאלה שצדקנותם אמנותם.
בתיק קצב, שלא נוהל באופן מקצועי להתפאר בו, היו בפרקליטות כאמור גישות שונות וקוטביות. בשלב מסוים העביר מזוז את כל החומר לפרקליטה חיצונית, מנוסה ומוערכת, רונית עמיאל, מפרקליטות מחוז מרכז. לאחר בחינה יסודית ומדוקדקת היא החזירה את התיק עם ניתוח וחוות דעת, זהים לחלוטין לדברים שהשמיעו פרקליטי הנשיא בשימוע. מזוז לא התבייש להרים ידיים וללכת לעסקת טיעון.
עכשיו בלית ברירה חוזרים לאחור. במרכז כתב האישום תעמוד א' ממשרד התיירות. היא אמורה לשמש עוגן לספינת התביעה הרעועה, הנאלצת כעת לשוט למרחקים.
שני מעשי אונס ייחסה התביעה לקצב בטיוטה המקורית, אחד במשרד התיירות והשני בבית מלון בירושלים.
בתקשורת, כשהיא מוצללת ומשובצת, ובאמצעות חבריה, נשמעת א' משוכנעת, נחרצת וששה אלי עדות. במציאות ובחומר הראיות הדברים שונים. התביעה תטען שהיא נאנסה פעמיים. ההגנה תדע לספר, שלאחר הדברים הללו, היא ביקשה מהאנס שיבוא לחתונת אחיה. יותר מזה, היא חיזרה אחר האנס והתחננה שיכבדה ויבוא לברית המילה של בנה. היא כתבה לו מכתב אהבה והיא ביקשה וחזרה וביקשה לעבוד תחתיו גם בבית הנשיא.
בעת שאירעו האירועים הנטענים, בשנים 1988-1989, דרש סעיף האונס שימוש בכוח. א' לא הצליחה להעיד על שימוש ממשי בכוח. היא מסרה במשטרה שלוש עדויות, בהפרש של חודשים רבים, כל עדות משוכללת ותפוחה מקודמתה.
התביעה, שהתקשתה להאמין לה, תבקש מבית המשפט להאמין לה. ההגנה, שתחשוף חומרים אישיים פוגעניים, תטען שהתביעה מבקשת לשכנע את בית המשפט במה שלא השתכנעה בעצמה.
הפרקליטות תצעיד מצעד מתלוננות, שיספרו על אירועים מהעבר הרחוק. העדויות יהיו כנראה נכונות אף אם מיושנות. מנקודת מבט משפטית, עדות שיטה ייקרא למצעד. מנקודת מבט עיתונאית, זה יהיה צהבהב, נמוך, לא לכבודו של מוסד הנשיאות ולגנותה של ממלכת ישראל.
דובר משרד המשפטים, משה כהן, שנכנס לתפקידו בראשית הפרשה, נאלץ בגין תיק קצב לשנן עבור התקשורת הזרה מונחים אנגליים שלא התגלגלו על לשונו: ראייפ (אינוס), אקט אוף סודומי (מעשה סדום), אינדיסנט אקט (מעשה מגונה) פורבידן אינטרקורס ביי קונסנט (בעילה אסורה בהסכמה), סקשואל אינטרקורס ביי אקספלוייטיישן אוף אוטוריטי (יחסי מין תוך ניצול מרות).
התקשורת העולמית תמשיך לחגוג, ולדימיר פוטין יידרש שוב לסוגיה, גם נסראללה יקדיש לכך ודאי בדיחה טובה באחד מנאומיו.
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2