בית משפט השלום בהרצליה קבע כי יש להבחין בין זכויות יוצרים ביצירה לבין זכויות יוצרים בהפקה, ולכן הקלטת שהופקה כמוצר מוגמר אינה זכות יוצרים של היוצר אלא זכות של המפיק. השופטת אירית מני-מגור דחתה תביעת זכויות יוצרים של הזמר מתי כספי נגד הד ארצי, חברת ההפקות אקורד ובעליה, עמירם טננבוים ורודיק חנוך.
המחלוקת בין הצדדים נגעה לבעלות על יצירות המקור (קלטות מאסטר) של דיסק אודיו בשם "מתי", דיסק אודיו בשם "בובה מתי" וקלטת וידיאו לילדים בשם "בובה מתי". כספי טען כי אקורד התקשרה עימו ב-1990 בהסכם, לפיו כל הופעותיו יבוצעו על-ידה והיא תיקח על עצמה את התחייבויותיו כלפי הבנקים, שהיו נושיו באותה עת, וכן תמורת שכר חודשי.
לדברי כספי, במקביל להופעותיו הוא פעל נמרצות בהפקת הדיסקים והקלטות. לטענתו, קלטות המאסטר נותרו בידי אקורד, ששיווקה אותן והפיקה רווחים מבלי לשתף אותו. כספי ביקש מביהמ"ש להצהיר כי הוא בעל זכות יוצרים בקלטות המאסטר ודרש סעד כספי בשל הפסדים שנגרמו לו בשל אי מסירתן.
אקורד טענה, באמצעות עו"ד רפי שפטר, לבעלות מלאה בקלטות המאסטר מכוח ההסכם שבין הצדדים. הד ארצי טענה, באמצעות עוה"ד בועז עוזרי ותדהר צור, להיעדר יריבות עם כספי בשל היותה מחזיקה ביצירות המקור כמפיצה בלבד מכוח הסכם עם אקורד.
השופטת מני-מגור קבעה כי אקורד טרחה, ערכה ומימנה את הפקת קלטות המאסטר, ולכן התוצר של הפקה זו נשאר בבעלותה. היא ציינה כי הזכויות הקנייניות ביצירה יישארו של כספי לעד, וכי לקלטות המאסטר אין שום קשר ומשמעות לזכות ביצירה עצמה. "אין מחלוקת על כך שהזכות ביצירה הינה של היוצר, אך אין לקבל את טענתו לבעלות על זכויות בקלטות המאסטר, שהפיקה אקורד", נקבע. בצורה מופשטת, ציינה השופטת, ניתן לאבחן בין הזכות "ברוח" של האומן מול הזכות "בחומר" של המפיק.