1.בסוף חודש מרץ האחרון הציב מעצב הבגדים הישראלי דורון בראונשטיין (שעובד תחת השם "אפולו בראון") חולצת הדפס פשוטה בחלון הראווה של חנות המעצבים שלו בניו יורק. על החולצה הודפס הכיתוב "who killed obama?". הדעות חלוקות אם בראונשטיין התייחס לציטוט הנודע מהסדרה דאלאס ("מי ירה בג'יי.אר?"), אם ניסה להעביר מסר פוליטי על העיסוק המשונה והמיותר בגורלו של המועמד שחום העור אם יזכה בבחירות לנשיאות ארצות הברית (חודש קודם לכן הצהירה הסופרת זוכת פרס הנובל דוריס לסינג שאם ייבחר אובמה לנשיאות הוא יירצח. הצהרתה היתה שיאו של דיון ער בנושא ברחבי ארצות הברית), אם סתם חשב שהטי שירט הזה יביא לו עוד כמה ג'ובות (מחירו הנקוב 129 דולר), או שניסה לעשות את כל הדברים גם יחד. כך או אחרת, ימים ספורים מרגע שהונחה החולצה לתצוגה מצא את עצמו אפולו בראון מככב במרכזה שערורייה ענקית שהחלה באתרי אופנה ובעיתוני אופנה אמריקאיים, והגיעה בימים האחרונים עד עיתונים מרכזיים ברחבי העולם ולאייטם בשער של "ידיעות אחרונות", שדיווח על המעצב הישראלי שהסעיר את ארצות הברית. תחילה בחר בראון להתגונן. בתגובותיו הקצרות לעליהום עליו הבהיר שהוא לא קורא לרצח אובמה, אלא שזו אמירה אירונית על הדיון המוזר שהתפתח סביב המועמד. הוא אפילו טען בפני העיתונות האמריקאית שהוא עומד להצביע לאובמה. היום, ימים מעטים אחרי שהתרחק מרצון מכל ההמולה סביבו ובא לביקור מולדת בארץ, בראיון ראשון לעיתון ישראלי (שנסגר רק לאחר שמערכת "פירמה" הסכימה לשלם לו על ארוחה במסעדת סושי יוקרתית באזור רחוב הארבעה ב-300 שקל), הוא אומר דברים אחרים לגמרי. "אני לא אוהב את אובמה, אני מודה. אני היום אזרח אמריקאי, ואני לא רוצה נשיא שהשם האמצעי שלו הוא חוסיין. כל עניין החולצה הזאת התחיל בחולצה אחרת שעשיתי, עם הכיתוב 'מי הרג את אנה וינטור?' (העורכת האגדית של מגזין האופנה 'ווג', שעליה מבוסס הספר 'השטן לובשת פראדה' יר"פ). זו היתה הצהרה אופנתית שלי, אבל חבר שלי ג'וש נסים, שאותו פגשתי בג'יידייט, ראה את החולצה ואמר, 'זה לא מתאים. אתה צריך שם אחר, תעשה חולצה כזו על אובמה'. זה הדליק אותי, לקחתי את הרעיון שלו ודפקתי אותו. עשיתי על חשבונו כסף. הוא בכיר בחברת תאורה בבוסטון".
מתי הבנת שהחולצה הזאת היא להיט?
"כשהתחילו לאיים על חיי. התקשרו אליי תומכים של אובמה ואיימו לפגוע בי. אנשים זורקים לי דברים על החנות. מקללים אותי. מעריצים אותי. אישה אחת מגרמניה באה במיוחד לניו יורק כדי לקנות את החולצה. מכרתי לה אותה ב-400 דולר. היא אמרה לי שאני גאון. אני מסכים איתה. אבל חשוב לי להבהיר שאני לא מסית נגד אובמה. שלא יאשימו אותי אם הוא יירצח. אתה יודע מתי הבנתי שזה ענק? כשהתקשרו אליי מעיתון בסין וביקשו לראיין אותי. גם לעיתון 'לה רפובליקה' האיטלקי ראיינו אותי, וכשאני חוזר לארצות הברית בסוף החודש מחכה לי ראיון ב'ניו יורק טיימס'. הם לא רצו לראיין אותי במייל, אז הם מחכים לפגישה. העניין הוא שאובמה מזכיר לי את היטלר, אבל במובן החיובי. הוא מאוד כריזמטי. גם היטלר היה אמן. הוא מאוד מעסיק אותי ביצירה שלי. תחשוב שאם הוא היה מקבל הכרה אמנותית אולי לא היתה שואה. הוא היה גאון. הוא מזעזע אותי".
כמה חולצות כאלה מכרת?
"אני לא רוצה לדבר על כסף, זה לא מה שמניע אותי, אבל מכרתי כבר מאות חולצות אובמה, וכל אחת עולה 125 דולר. כבר הייתי בכותרות אחרי שבריטני ספירס קנתה אצלי, וכשביורק קנתה, ובכלל, קונים אצלי הרבה מפורסמים. הסטייליסטית של 'סקס והעיר הגדולה' קונה אצלי. כבר עשיתי כמה שערוריות. תצוגת אופנה עם הקריקטורה של המאייר הדני על מוחמד, עם טלאי צהוב, קרעתי דגלי ארצות הברית, פלסטין ואיראן על הבמה, אבל כמו מה שקורה עכשיו לא היה לי עדיין. פונים אליי כל יום מעשרות עיתונים. התחלתי לבקש כסף על ראיונות. עיתון איטלקי אחד שילם לי 1,000 דולר. אבל אני אוהב את הקטנים, את האוונגרד. אני תמיד קונה אצל מעצבים צעירים ולא מוכרים. אני מאמין שכל מעצב צעיר יכול להיות הבסקיאט הבא. בגלל זה אני מתראיין ל'פירמה' ולא ל'לאשה'. אגב, הארוחה על חשבון 'פירמה'?"
כן. תאכל חופשי. אגב, בכל מיני בלוגים שקראתי, ראיתי שהיחס אליך בניו יורק נע בין מוקיון לגאון. יש כלפיך הרבה שנאה. אתה לא מפחד שיתבעו אותך? נציגים של אובמה לא תבעו אותך?
"הם לא יכולים לתבוע אותי. זה פרידום אוף ספיץ'. לא אמרתי לרצוח אותו. רק שאלתי מי רצח. אין להם קייס. אני אוהב ששונאים אותי. מת על זה. אני משתמש בתקשורת, מנצל אותה. האמנות שלי היא לזעזע, להתריס. תביא לי גיליונות של 'פירמה', אני אמכור אתכם בניו יורק".
עשית יחסי ציבור לחולצה? קראתי בלוגר שאומר שהוא קיבל את החולצה בדואר. איך הגיעה השמועה עליה לעיתונים?
"זה היה בחלון ראווה, לא עשיתי שום יחסי ציבור. פתאום קיבלתי טלפון מהמשרד של המושל של ניו יורק, ספיצר, לפני שערוריית המין שלו. איזו אישה מטעמו התקשרה שאנשים מתלוננים על חלון הראווה שלי. אמרתי לה שבאתי לארצות הברית מישראל, באתי להגיד את מה שיש לי ושאני מעדיף למות מאשר להתקפל. ואז התחילו לכתוב על זה, בהתחלה בבלוגים של אופנה. הגיעה אליי לחנות איזו אישה שחורה שצעקה עליי שאני גזען ושונא שחורים. אמרתי לה שאני מישראל".
2.בראונשטיין פועל כבר שבע שנים בניו יורק, ולמעטים בתל אביב הוא עדיין זכור בגלגולו הקודם, בתחילת שנות האלפיים, אז עשה את צעדיו הראשונים ככתב רכילות שאפתן בשבועון "אנשים" וכבעל פינת רכילות בתוכנית "יוצאים קבוע" בערוץ 1. הוא גם הוציא ספר סיפורים קצרים. שיא הקריירה שלו היה הופעה עם כובע קואובוי אצל מני פאר. "לפני שנסעתי לניו יורק כבר הייתי אייקון בתל אביב. הכרתי את כולם. הצעתי לאיזו חברת הפקה תוכנית אירוח שתתרחש בלימוזינה. בדיוק נסעתי, אז לא המשכתי עם זה, אבל הבנתי שבסוף גיל ריבה עשה עם זה משהו".
למה נסעת לניו יורק בעצם?
"זה היה בשנת 2001. הייתי נוכח בפיגוע בדולפינריום, וזה מאוד השפיע עליי. הייתי חייב להתאוורר קצת. זמן קצר קודם לכן נרצחו שני ידידים שלי, שניהלו מסעדה בתל אביב, בזמן שהם אכלו במסעדה בשטחים. זה היה נורא. אז החלטתי לנסוע, יצאתי עם 13 דולר בכיס. זה מספר המזל שלי. לא ידעתי כמה זמן אשאר. בהתחלה ישנתי אצל מישהי שנתנו לי את המספר שלה בארץ, לא הכרתי אותה. אחר כך עבדתי במסעדה, ואז בחנות בגדי היפ הופ. בהתחלה ממש לא היה לי כסף. אני לא אשכח שהיו פעמיים שנאלצתי לאכול אוכל לחתולים. למזלי שירתי בצבא, אז הייתי מחושל וידעתי איך להתמודד ולעבור את הזמנים הקשים".
כשהגעת לניו יורק היתה לך תוכנית-על? אסטרטגיה עסקית? דמיינת את עצמך בכותרות כמו היום?
"תמיד היתה לי תוכנית. ידעתי שאסתדר. בהתחלה פתחתי דוכן בשוק פשפשים בניו יורק. התחלתי למכור חולצות מודפסות. שתבין, זה לא עולה לי כמעט כלום. חולצה עולה לי 12 דולר, ההדפס עוד חמישה, אני שם על זה כמה סיכות או קצת צבע ולוקח על חולצה 120 דולר. ואז פתאום בריטני ספירס באה לדוכן שלי וקנתה חולצה. ויומיים אחר כך אומרים לי שהיא מסתובבת עם החולצה שלי. אז החלטתי לפתוח בוטיק".
מבאסטה בשוק לבוטיק יוקרה?
"היום הבוטיק שלי הוא בוטיק יוקרה. אני מחזיק בגדים של 30 מעצבים צעירים ובגדים שלי. כל הבגדים הם one of a kind. עוד כמה שנים הבגדים שלי יהיו שווים אלפי דולרים באי-ביי. אני אנדי וורהול של ימינו, אני אמן ענקי, ויש לי עתיד מאוד-מאוד גדול. אני מוכר יצירות אמנות. אבל חשוב לי להדגיש שגם הדוכן שלי היה כמו בוטיק בארץ, זה לא כמו שוק בארץ. בשוק הזה הדוכנים הם חנויות לכל דבר. עיצבתי אותו נהדר, הכול שם כמו ב'סקס והעיר הגדולה'. הכי נוצץ. תל אביב זה צביקה פיק, ניו יורק זה אלטון ג'ון. שלא תבין לא נכון, אני מת על צביקה פיק".
ומה מתוכנן בקרוב בגזרת החולצות? מה הצעד הבא?
"אני רוצה לחתוך את השמים. אני רוצה להטריף את אמריקה. לשרוף את הוליווד. כשאני חוזר יש לי שתי חולצות חדשות שיהיו מוכנות. אחת מהן הולכת לזעזע את יהודי ארצות הברית, אבל אני עדיין לא רוצה לחשוף אותה ב'גלובס'. לדעתי יהודי ארצות הברית חיים בבועה נעימה, ואני מתכנן לפוצץ אותה. הם לא קולטים מה הולך סביבם. נכון שהם חיים ברמת חיים ממש גבוהה, בתים מדהימים, אבל בסבוויי יש צלבי קרס. יש אנטישמיות חזקה מאוד בארצות הברית שנובעת מקנאה. רוב הקליינטים שלי בכלל אירופים. לאמריקאים היום אין כסף. הם במשבר כלכלי ענקי. אני הולך להטריף אותם עם החולצה הזאת. להמם אותם. החולצה השנייה תהיה עם הכיתוב 'אובמה בן לאדן'. חזק לא?"
התלבשת עליו.
"לדעתי הוא דווקא מרוויח בגללי. הוא עוד יזכה בבחירות בגלל אפולו בראון. אבל אני בכלל בעד ג'ון מקיין. אני שמרן. פעם אחרונה שהצבעתי הייתי עבודה ומרץ. היום אני ליכודניק. אולמרט לא ליכודניק".
הוא בקדימה.
"הוא מערכניק". עם קהל לקוחותיו של בראונשטיין (שעיצוביו הם על פי רוב הדפסים של ססמאות פופיות וגסות מעט דוגמת "מדונה היא אמא שלי" או "פאק יו.קום" או תוספות רדי מייד כמו קשקושי צבע על פריטים מוכנים) נמנו בעבר הזמרות בריטני ספירס, שקנתה חולצת "פאק יו" אחת, וביורק, שקנתה חולצת "מדונה היא אמא שלי", השחקניות ניקול קידמן וג'ולייט לואיס, ועוד. בינתיים בראון מסרב להתרחב. הוא מחזיק בחנות הקטנה שלו ארבעה עובדים ומתפעל בעצמו את אתר האינטרנט הוורוד שדרכו הוא משווק את בגדיו ברחבי הגלובוס.
החולצה של אובמה עולה יותר מ-100 דולר. מה הפריט הכי יקר שיש לך בחנות?
"עשיתי בגד ב-150 אלף דולר".
מישהו קנה אותו?
"לא. אבל יום אחד הוא יוצג במוזיאון. תרשום שאפולו בראון זה כמו השקעה בנדל"ן".
מה התוכניות העתידיות שלך לחנות? אתה לא רוצה להתרחב בעקבות החשיפה הגדולה שקיבלת עכשיו?
"כרגע לא, אני מאוד מפחד מהתמסחרות. כבר הציעו לי לפתוח סניפים בגרמניה וביפן, שמו כסף על השולחן, אבל אני מסרב. אני רוצה להיות גלובאלי, אבל אני לא רוצה לוותר על הכישרון העצום שגלום בי, על המקוריות והייחודיות. בינתיים אני מוכר ליחידים באינטרנט. השכירות של החנות שלי בניו יורק עולה יותר מ-6,000 דולר, אבל הולך לי טוב. הוצאתי גם כמה ספרים. יש לי עכשיו ספר שנקרא 'הזונות מפתח תקווה' על כמה בחורות ישראליות שפותחות בית זונות בניו יורק. והוצאתי פעם ספר בהוצאת גוונים. אני מוציא גם דיסקים. הוצאתי דיסק בשם 'נאמבר ואן אין איראן'".
אתה מוציא אותם בלייבל כלשהו?
"כן, יש לי לייבל".
איזה?
"דורון בראונשטיין רקורדס. יש לי גם בושם חדש שאני מתכנן להוציא. בריח יהלומים וצואה. אני רוצה שאסתרינה טרטמן תהיה הפנים של ליין האופנה שלי. היא מדהימה. היא המדינאית האהובה עליי. אגב, יש דבר שמאוד חשוב לי להדגיש בכתבה אף אחד בניו יורק לא שמע על בר רפאלי או שרי גבעתי. כולם בארץ חושבים שהן מצליחות שם מאוד. הן לא. אבל אותי מכירים שם. אני מלביש עכשיו את הסרט החדש של בוראט, סשה ברון כהן. שמעת עליו? זאת הצלחה. אני מייצג את ישראל בכבוד. אני שגריר".
מה עם סניף בישראל?
"יש עם זה בעיה, כי אמא שלי והאחיות שלי בארץ עסוקות. הן לא יוכלו לנהל את החנות. אני צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. אבל אשמח למכור בגדים בארץ. אני מת על ישראלים, כל עוד הם לא גונבים לי דברים. אני מוכן לתת זיכיון ב-50 אלף דולר. הכסף הוא לא אישיו. אני מוכן לתת לו גם את הבגדים במחיר הזה ושימכור. אני אצליח פה בטירוף. אגב, אתם חייבים לעשות עליי ריאליטי. אני מת שיעשו עליי ריאליטי. שיבואו איתי לניו יורק ויצלמו. החיים שלי מטורפים". לקראת המנות האחרונות בראונשטיין צובט לי את הלחיים ואומר שהן מקסימות. הוא אוכל חטיף אדממה ומבקש שיחזירו את המנה כי זה לא טעים כמו בניו יורק. הוא מחמיא לאוזניים הסקסיות של בחור שיושב בדייט עם בחורה ביישנית, ומבקש ממנו להאמין בעצמו יותר. מן המלצרית הוא דורש שתיפרד מהחבר שלה כי הוא חוסם לה את האנרגיה. "אני דו מיני. כולנו דו מיניים. כשניהלתי רומן עם ג'וש, אשתי ידעה על זה. אני חי חיים מאוד פתוחים. לא מסתיר דבר. אני העתיד".
רגע, אתה נשוי?
"כן. קוראים לה ונדי, היא עובדת בחנות יהלומים. אני מת עליה. יש לה בית מדהים, ואני גר אצלה ובבית שלי בספניש הארלם. התחתנו ב-2001".
איך ההורים שלך מתמודדים עם סגנון החיים שלך?
"ההורים שלי מפתח תקווה, ופתח תקווה היא השורש. משם אני מגיע. היו לי בעיות עם ההורים בעבר, אבל למדתי שצריך לסלוח להם. צריך לסלוח להורים. היום הם גרים בנפרד, ואני מאוד אוהב אותם ובקשר טוב. כשאני בארץ אני ישן רק בפתח תקווה. פעם אצל אבא ופעם אצל אמא".
למה נסעת לארץ דווקא בשיא ההיסטריה?
"לאמא שלי יש יום הולדת היום. לא רציתי לבוא כי העיתוי לא טוב. אני מקבל טלפונים מהחנות כל הזמן ואנשים רוצים לראיין. אבל הייתי חייב לבוא ליום ההולדת של אמא". המלצרית מגיעה עם המנות האחרונות, ובראונשטיין מתייעץ איתה איזו חולצה ללבוש להופעתו הקרבה ב"אולפן שישי". יש לו כמה רעיונות "אולמרט אוהב ערבים", "נינט who?" או חולצה הנושאת את שמו של יגאל עמיר. המלצרית, סטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים, מזדעזעת מהעלאת שמו של עמיר, חושבת שנינט היא לא לרמתו וממליצה לו על האולמרט. אני מסכים עם המלצרית. הוא מהנהן ושואל אותה לדעתה על החולצה שלו, שעליה הדפס של מרגול.
יש לך בעצם חינוך פורמלי כמעצב או כאמן?
"לא, אני מתנגד ללימודים פורמליים בכל תחום. אני מאמין שזה הורס לאמן את הראשוניות ואת המקוריות. תשמע, אני מאוד מרחם על המעצב יוסף. אני חושב שהוא מדהים, אבל הוא פחדן. אם הוא היה מפסיק לפחד ובא לניו יורק, במקום להישאר בצפון תל אביב ולמכור בגדים למירי בוהדנה, שאותה, אגב, אני מעריץ, אז הוא היה נהיה כוכב ענקי בניו יורק. חבל שהוא נשאר פה. הוא מתבזבז".
עכשיו כשאתה הצלחה כזו, אזכור קטן בשער "ידיעות", הגשמת את כל החלומות שלך? "לא. יש לי חלום שעדיין לא מומש. אני עדיין לא מפורסם בפתח תקווה. זה החלום שלי. החלום הגדול שלי הוא שער בעיתון 'מלאבס'. הם לא טלפנו, הייתי נותן להם בלעדיות".
מי האמנים האהובים עליך?
"מרים כבסה, מיכל רובנר, מירו, אביתר בנאי ופולוק. יש לי בחנות שטיח מצויר פולוק".
מקורי שלו?
"לא. זה שטיח שמקושקשים עליו צבעים בסגנון פולוק. ואני חייב להזכיר את אוהד פישוף ונושאי המגבעת (שהוציאו את אריך הנגן 'מי רצח את אגנתה פלסקוג', השראה נוספת לחולצה כנראה). הם הכי אוונגרד. אני מת עליהם. אני שומע נושאי המגבעת בחנות שלי, ואם תשים לב, בתצוגה גדולה שלי בלינקולן סנטר, שאפשר לראות ביוטיוב, יש דוגמנית עם כיתוב 'אוהד פישוף איז מיי אינספריישן'. אני מעריץ גם את עיתונאי הרוק קובי אור. הוא מאוד השפיע עליי בקטע של הכתיבה. הוא האדם היחיד שלקחתי ממנו חתימה. אני עדיין שומר אותה בניו יורק".
למה אפולו בראון?
"אחד החברים הכי טובים שלי, שאני כנראה עושה פסח אצל אמא שלו בבני ברק, ישב איתי פעם בפתח תקווה והסתכל עליי ואמר, 'אפולו'. אמרתי לו, 'מה?', והוא אמר 'אפולו. מהיום אתה אפולו. אתה יפה כמו אל יווני'. הסכמתי איתו. הכינוי הקודם שלי היה דידלדו. אחותי נתנה לי אותו".
או.קיי. ומה אתה עושה עכשיו בארץ?
"נח, מסתובב עם חברים, מבלה. האמת שאני בג'ט לג, עדיין לא התאוששתי מהנחיתה. אני מת על ישראל, אבל היא לא כמו ניו יורק. אולי אני אחזור לכאן מתישהו, אבל אולי לא. אי אפשר לדעת. אני אחזור אם יעשו עליי ריאליטי. טוב, אני ממש עייף. אני צריך עוד לחזור הלילה לפתח תקווה".
איך אתה חוזר?
"במונית שירות".