בספרו של אריך קסטנר, "35 במאי", הוטל על קונרד, תלמיד בית ספר, לכתוב חיבור על הים הדרומי. אך מכיוון שהילד מתקשה לדמיין, דודו התמהוני רינגלהוט לוקח אותו לשם, בלוויית סוס מדבר, בדרך רצופה מקומות נפלאים כמו ארץ העצלנים, העיר האוטומטית והעולם ההפוך. מאחר וכל האירועים מתרחשים ב-35 לחודש מאי, אין להתפלא, שכן ה-35 במאי ידוע כיום מועד לניסים ונפלאות. אף פעם לא הייתי איש של סימבוליה נומרולוגית אבל הפעם אני לא יכול להתאפק. בשלישי במאי אהיה בן 35. בן 35 במאי.
אף פעם לא תיארתי לעצמי, לא שאלתי את עצמי, מה יהיה המשחק האחרון בקריירה שלי. חמישה משחקים לסיום העונה, ומסביב אני חש תהיות האם אלו חמשת המשחקים האחרונים בקריירה שלי. התשובה היא לא. מוחלט. אני רוצה עוד. לא יודע איפה, לא יודע איך, אבל עוד. תנו לי עוד. נכון שרוב העונה העברתי בניהול המשחק בראשי מהספסל, וקריירת האימון אמנם קורצת, אבל היא תחכה. אני רוצה להמשיך לשחק ואני מאמין שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי מספיק כדי להגיד לי את האמת. אבל האדם החשוב ביותר שאוהב אותי הוא אני. ואני יודע. זו לא פנטזיה של אריך קסטנר. אפילו שאהיה 35 במאי.
קל באימונים, קל בקרב
פפפפףףף. אפשר לחזור לנשום בחופשיות. שישה שבועות של הפסדים, ואחרי כל הפסד הנשימה מלווה בחמיצות ששורפת את הריאות, ועכשיו האוויר שוב נקי. לכל הפסד היה סיפור משלו, חלק כאב יותר, חלק כאב עוד יותר. במקרים כאלה מנסים לשנות כמעט כל מה שנתון בשליטה של קבוצה. הגישה, האימונים, תדריך הווידאו, השיחות.
לרוב, כשההפסדים מתחילים להצטבר, האינסטינקנט האוטומטי, הטבעי, הוא לעבוד קשה יותר באימונים. כשטעונים ברגשות אשם על ההפסד וברצון לא להרגיש כך שוב, מנסים לכפות על ההפסד בזיעה, לפעמים באובר-מוטיבציה, שכביכול נותנת איזשהו שקט מדומה בראש, שאם נשחק במשחק הבא כמו שאנחנו מתאמנים, התוצאה תהיה אחרת. אבל זה לא תמיד עובד כך. המשוואה הזו היא לא תמיד כל כך פשוטה.
אני לא אומר שאימונים טובים הם אובר-רייטד, אבל ראיתי כבר מספיק פעמים בעבר שלרמת האימונים, במקרים רבים, אין שום קשר לתוצאת המשחק. כי זה בדיוק מה שעשינו בשבוע שעבר, לפני המשחק מול אשקלון. מבחינת אינטנסיביות, עבודה קשה ורצון, יכול להיות שהיה זה שבוע האימונים הטוב ביותר העונה. זה הספיק להביא אותנו מרחק פוזשן אחד מניצחון. אבל פוזשן אחד מניצחון הוא המקבילה הגיאוגרפית להר נבו. והשבוע, מרוקנים ממוטיבציה, שבורים מנטלית, שבעים מהפסדים ומהסיבוב השלישי שהפך להיות סיוט, ויתרנו על האינטנסיביות, על הפוקוס, על הסיסמאות ועל השיחות. ביום שלישי שיחקנו כדורעף-רגל, בחמישי לא היו עשרה אנשים באימון כדי לשחק חמש על חמש, בשישי כבר חיכינו שייכנס החג, בשבת היה חופש וביום ראשון, מוצאי החג, הגענו שפוכים מיותר מדי אוכל ויותר מדי משפחה. שייטנו לנו באדישות למשחק הבא. ואז, זה פשוט הגיע. למה? כי זה פשוט הגיע. או אולי המנחוס נשבר. בעצם מנחוסה.
טפו טפו טפו
בכדורסל יש מעט מאוד אמונות טפלות. ככה זה כשאין כמעט ערסים שמעורבים בענף. לא תראו מלח מפוזר מתחת לטבעות ולא קרח נשבר על קו העונשין. אחת מהבודדות שישנן מדברת על כך שהקבוצה שקולעת את הסל הראשון בהארכה בדרך כלל מנצחת. השנייה מתייחסת על סדר הישיבה על הספסל, ואם מנצחים אז לא מחליפים מקומות. אבל בר"ג התגלתה מנחוסה שנראתה בלתי שבירה. חברה של אחד האמריקנים בקבוצה ביקרה אותו בסיבוב הראשון במשך שבועיים. הפסדנו את שני המשחקים שהיא ראתה. כשהיא חזרה לארה"ב חזרנו לנצח. הגעגועים הרגו אותה, והיא הרגה אותנו.
היא הגיעה יום לפני ההפסד שלנו במלחה לפני שישה שבועות. המאזן שלנו איתה העונה הוא אפס משמונה. היא לא האמינה שסיפרנו לה שניצחנו תשעה משחקים כשהיא לא היתה כאן. כשהתבשרנו שהיא נשארת עד סוף העונה ניסינו פתרונות שונים. באחד מאימוני הבוקר ביקשתי שתשמור על בני התינוק ושמתי לו שום במטרנה. לא עזר. ביקשנו מהמאבטחים באולם לא להכניס אותה בטענה שאין כבר מקום, אבל הטיעון הזה לא החזיק מעמד כי אחרי הכל מדובר באולם זיסמן האף פעם לא מלא. הצענו לה טיולים נהדרים ברחבי הארץ בימים של משחקים, אבל היא שאלה למה אי אפשר ביום אחרי משחק. הזרים האחרים התחננו בפניה שלא תבוא למשחקים. הרמנו ידיים. אמרנו לעצמנו שבעצם אין דבר כזה עין הרע בכדורסל. ואז חזרנו לנצח. זה כנראה נכון. אין כאן מקום לאמנות טפלות. טפו טפו טפו חמסה חמסה.
נתניה בכדורגל
אפשר להתנחם בדבר אחד מההפסד של נתניה בחצי גמר גביע המדינה: השיקגו קאבס מחכים 100 שנים לתואר מאז זכו באליפות האחרונה שלהם בבייסבול. אז מה זה 25 שנים נתנייתיות. קצת סבלנות לא תזיק לאף אחד.
* דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 34, משחק העונה בעירוני ר"ג