לבני הזוג היימן מכפר ידידיה היה משק של חמישים דונם וחמישה בנים שיועדו להמשיך את עבודת האדמה. הם היו קמים שעתיים לפני בית הספר כדי לנקות את עלי הפרחים בקור מקפיא, ובערב מתגייסים לארוז אותם. כשהייתה להם רפת, הם חלבו, הניקו ופיזרו תחמיץ. תומר היימן, 37, במאי הסרטים הדוקומנטריים "תומר והשרוטים", "בובות של נייר", "אביב" ו"גשר על הוואדי", שנא כל רגע מזה. "אפילו שאבא היה חקלאי מצטיין, הוא קרס כלכלית בתקופת האינפלציה ונכנס לחובות עצומים", הוא אומר. "כדי לכסות אותם הוא נסע לעבוד בחו"ל, ואימא ניסתה להתפרנס בארץ. המשפחה התפרקה והמשק קרס".
זה היה פתח מילוט בשבילך מחקלאות.
"וגם יציאה לעצמאות כלכלית. מגיל 15 חלבתי כבשים, מכרתי מיץ תפוזים בתחנות דלק ועבדתי בפאב בנתניה. בגיל 16 קניתי אופנוע. לפעמים, אחרי העבודה, הייתי הולך לישון בפרדס ואומר שאני בבית הספר".
לימודי הספרות הדביקו אותך בחיידק הקולנוע.
"וגם בית הקולנוע היחיד שהיה בכפר ויתקין".
חשבת על לימודי קולנוע באוניברסיטה?
"איפה? בקושי למדתי בבית ספר. אני לא בא ממשפחת אקדמאים. ההורים שלי - ביחד - למדו 15 שנה".
אז אתה מתגייס לסיירת צנחנים.
"כנראה בגלל הדחקת ההומוסקסואליות שלי, וגם נפצע בסוף השירות בצניחת לילה. היו לי אחוזי נכות זמניים, ומישהי בצבא המליצה לי ללכת ללמוד, כי צה"ל יממן אותם חלקית. ידעתי שאני רוצה ללמוד אמנות".
בחרת ב"סם שפיגל".
"ולא קיבלו אותי. הלכתי לבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. הייתה שם בחורה דתייה שלימדה מחזאות. היא אמרה לי שאני כותב נפלא, אבל זה לא לתיאטרון אלא לקולנוע. חוץ מזה, סבלתי מלהופיע על הבמה".
אבל מול מצלמה אתה לגמרי משוחרר.
"אני לא פרפומר, אלא עוד דמות בסרט, ובחדר העריכה יש לי שליטה עליה".
בלימודים התפרנסת מהדרכת בני נוער.
"וגם מלחנוך ילד בקריית אונו, מלכרות עצים בתל אביב ומלמלצר ב'אורנה ואלה'".
בסוף השנה עשית ניסיון נוסף להתקבל לסם שפיגל. שוב נדחית.
"הלכתי ללמוד בקמרה אובסקורה, ואחרי שנחשפתי לסרטים דוקומנטריים החלטתי שזה הכיוון".
יש כסף בתחום?
"תהליך היצירה הוא רזה יחסית, ויכול להסתכם בין 50 ל-100 אלף דולר, כולל הכול, כשתקציב של סרט ישראלי מתחיל בחצי מליון דולר. ב'תומר והשרוטים' עשינו הפצה עצמאית, אז גם הגענו לחמישים אלף צופים בקולנוע".
אבל הלקוחות העיקריים הם ערוצי הטלוויזיה.
"אם אתה רוצה לצאת גם לקולנוע, אתה חייב להשאיר 'חלון הקרנות' בהסדר מול הזכיין. בדרך כלל יש קונפליקט ביחסי הציבור - מה מפרסמים קודם. היום העולם הדוקומנטרי מגלגל הרבה כסף, ולא מעט חברות הפקה מתפרנסות ממנו. אבל כש'תומר והשרוטים' יצא, אף אחד לא רצה לגעת בו".
עשית סרט סטודנטים על הגירושים של ההורים שלך, ונסעת לשנה לארצות הברית.
"החלטתי שאני עוזב את הלימודים ואת הקולנוע. הייתי ברמן ומאבטח ב50- דולר למשמרת, אבל החיידק לא יצא לי מהגוף. קניתי מצלמה, כדי לא להיות תלוי באף אחד, וחזרתי לארץ עם רעב מטורף ליצירה. אחרי שנה התחלתי לצלם את 'תומר והשרוטים'".
ואז אתה פוגש את חגי לוי מ"בטיפול".
"הוא נכנס שותף כמפיק, היה הוגן, ולא החתים אותי על חוזה נצלני. בשנים הראשונות אתה נדפק, כי יש פאניקה למכור את העבודות ולשעבד זכויות. שוכחים שיש להן ערך כלכלי. הסרטים הם הפנסיה שלי".
אתה חי טוב.
"מתפרנס בכבוד רק מזה, כבר עשר שנים, בלי לעשות פרסומות, חלטורות וריאליטי".
אמנות אמנות, גם לשיקול המסחרי יש משקל. עובדה, עשית סרטים על אביב גפן ועל עידן רייכל.
"היו לי הצעות יותר גדולות ומפתות שלא לקחתי, כי זה לא ריתק אותי. 'בובות של נייר' על עובדים זרים טרנסג'נדרים זה מסחרי? 'גשר על הוואדי' על יחסי יהודים ערבים? אני לוקח סיכונים, ולפעמים מפסיד".
אתה חתום כמפיק על כולם. למה?
"מפני שאז יש לי 50% בסרט, מה שמאפשר לי למכור אותו בכל פעם מחדש".
מה הלאה? חו"ל?
"בכל שנה אני מגדיל את נפח העבודה שם. כבר מכרנו לסאנדנס צ'אנל, ל'ארטה', לאוסטרליה".
על מה הפרויקט שאתה עובד עליו עכשיו?
"על נערי ליווי במונטריאול".
ובכל זאת עשית סרט לחגיגות ה-70 של כפר ידידיה.
"זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי סרט מוזמן. זה היה פספוס מטורף. כמו החקלאות".**