אז ככה זה מרגיש כשמשאית משא עוברת עליך. ככה הרגישו החופים בדרום מזרח אסיה כשגל הצונאמי התרומם לו מהים. אפשר לרוץ אבל אי אפשר להתחבא. עכשיו גם מובן למה חולון מותגה כעיר הילדים. ככה זה הרגיש אתמול על המגרש, ילדים מול מבוגרים, משחקים גע גע מעל לראשינו. למה לקלוע בהזדמנות השנייה אם אפשר בשלישית והרביעית. זו היתה ההופעה הראשונה שלנו העונה מול קבוצת יורוליג אמיתית, עם כל הנשק והכלים, שהיא לא מכבי ת"א.
אם לא מספיק להיות מושפל על המגרש, ההשפלה נמשכת גם בחדר ההלבשה של הקבוצות האורחות בחולון. חדר, חניבעל לקטר יקרא לו בית, עמוד תקוע במרכזו המונע מהמאמן לראות את כל הקבוצה מולו, תא שירותים אחד ומסכן עם דלת מתנדנדת המספקת הצצה ליציאות לאיילון, מקק גוסס בתעלת המקלחת, עליו דגם מוקטן של הגופיה של מייקל קרטר, ודוד שמש ענק שעומד בפינה ומחכה להתפוצץ, איתו היו משחקים האחים בלול חיובים כשלא היה להם כדור. יורוליג על המגרש גילורוי מחוצה לו (שזה יורוליג רק הפוך).
חולון היא גם עיר המוזיאונים, ועל פי התבטאויותיו של דורסמן לגבי העונה הבאה ובכלל, יש סיכוי שהקבוצה הנוכחית תיכנס למוזיאון המדע בעיר, כהדגמה חיה לנסיקתו ודעיכתו של כוכב שביט. השאלה הגדולה היא אם בסוף העונה היא תצליח לייצר יין כמו שייוצר בגליל העליון, בציר 93'. אנחנו בר"ג נישאר עם השאריות של יין תירוש מפסח. נגמר 74-120 לחולון.
זה המשחק השלישי שלנו העונה שאנחנו מתפרקים לרסיסים וההפרש עומד על ארבעים במשך או בסיום המשחק. מעבר לתחושת ההשפלה שתחלוף לה מתישהו, בפעמים הקודמות שזה קרה יצאנו מזה לא רע. ברבע גמר הגביע הפסדנו לחולון ב-29 הפרש, ושמונה ימים לאחר מכן ניצחנו את מכבי ת"א. בתחילת הסיבוב השני הפסדנו לאותה מכבי ת"א ב-46 הפרש, ולאחר מכן ניצחנו את ראשל"צ. זה לא מבטיח כלום למשחק הבא מול עפולה, אבל זה מראה שלהפרש אין השפעה שלילית מלבד פגיעה באגו וכמה הסתלבטויות.
אולי אפילו להיפך. כמו הדמות המצוירת של זאב הערבות בסדרה רוד ראנר (ביפ ביפ), אנחנו במרדף סיזיפי, אחרי מטרה שנעה בין הישארות לפיינל פור, ואז, תוך כדי המירוץ, מגיעה הנפילה לתהום, עינינו פקוחות לרווחה בהפתעה, הנוף נפלא אבל הסוף הקרב ברור לחלוטין. וכשאנחנו נמרחים על הקרקע, מיד אוספים את עצמנו כדי לבצע את התעלול הבא. חתיכת אופי יש לזאב הזה. מכל כישלון הוא מתחזק (והנה הצלחה שלו). העונה שלו לא נגמרת, והוא לא נשבר.
אכן, עונה ארוכה. כמעט כל השחקנים בר"ג נמצאים ביחד מאמצע ספטמבר. מבחינת שינויים פרסונליים, אנחנו אחת מארבע קבוצות שלא החליפה מאמן (שלוש אם לא סופרים את הבעלים/מאמן דורסמן). החלפנו זר אחד בלבד בתחילת אוקטובר, ועוד אחד נחתך בגלל בעיות משמעת. היציבות הזו הביאה עשרה ניצחונות. היא גם סיפקה ביטחון והמשכיות. מצד שני, היא גם יצרה סטגנציה, מיצוי פוטנציאל מלא והכרה מוחלטת שלנו על ידי יריבותינו. אני יודע כמו מה זה נשמע. אני יודע שיש שני סוגים של קבוצות, אלה המנצחות ואלה המתרצות. אנחנו כנראה איפשהו באמצע. זו האמת. תסתכלו בטבלה.
אני בעד
אני בעד ההחלטה שנותנת שלוש נקודות להרצליה ובעד להוריד נקודות לבית"ר. אני בעד להוריד את בית"ר. וגם את שש הקבוצות שהיו מעורבות בקלחת האחרונה. אני בעד בוסטון כי גדלתי עליה, בעד סן אנטוניו בגלל ג'ינובילי ובגלל שאקיל כי הדרת פני זקן. אני בעד פטריוטיות אבל הייתי בעד הצ'כיות בגביע הקונפדרציה, חוץ מהמשחקים של אובזילר. אני בעד ההחתמה הארוכה של שטראובר בנתניה, למרות שלקח לי זמן לא לקפוץ משמחה, כוחו של הרגל, כשהוא ספג שער. אני בעד אברם אבל לא בעד עדת החנפנים שלו בארץ והלאומיות הפרובינציאלית שמתלווה לסיקור של צ'לסי. בעד צ'לסי אבל לא בעד אוהדיה שונאי היהודים. אני בעד בניון.
אני בעד זה שלקראת סוף השבוע לא יופיעו כותרות כמו "כיבוש מדריד", כי לא כל מקום שישראלים מגיעים אליו לכמה ימים צריך להיכבש. וגם לא "מדריד צהובה". כי אז מפספסים את היופי שלה. אני לא בטוח אם אני בעד מכבי, אבל אני בעד צביקה כי מגיע לו. אני בעד זה שיפסיקו להגיד שאין מגיע בספורט. אני בעד הפועל ת"א בגמר הגביע בכדורגל בגלל בית"ר, ואני בעד הוד השרון בגמר הפלייאוף בכדורעף כי האולם שלהם ליד הבית שלי. אני בעד זה שלא יסכמו לנו 60 שנה של ספורט ישראלי כי הדירוגים האלה לא אומרים כלום. אני בעד שכל אירוע ספורט וספורטאים בכלל יעמדו זה לצד זה, ולא אחרי או לפני. אני בעד לא לנסות להגדיר אהבה, כי אהבה זה כשיודעים.
* דורון קרמר, פאוור פורוורד בן 35, משחק העונה בעירוני ר"ג