באמצע שנות ה-80 חיפשה מועצת הפירות דרך להגדיל את צריכת הפירות בישראל - משימה לא פשוטה לאור העובדה שצריכת הפירות בארץ הייתה ממילא בשיעור מהגבוהים בעולם.
בפרסום או.קי ההיסטורי, שכבר אינו קיים היום אך היה אחראי על התקציב, החליטו אז שהדרך היחידה בה יצלחו את המשימה תהיה לחשוף את הצרכן לשימושים נוספים שאפשר לעשות עם כל פרי ופרי. אך לאחר גיבוש האסטרטגיה נותרה עוד בעיה טקטית: מועצת הפירות הורכבה מ-25 מגדלים שונים וכדי לא ליצור 25 קמפיינים שונים נדרש פתרון קריאטיבי של דמות אחת שתחבר ביניהם.
כך הומצאה דמותו המיתולוגית של אלברט פירות, הירקן המשופם והחייכן, שהמליץ במשך שנתיים בכל תשדיר ותשדיר על השימושים הנוספים שאפשר לעשות בפירות, באמצעות סיפורים קטנים מהחיים שמתקשרים לפירות.
בעידן הטלוויזיה החד-ערוצית, ששאבה אליה חלק ניכר מבתי האב בישראל, הפך אלברט פירות, שגולם ע"י חיים בנאי, לגיבור תרבות. העיתונאית הדה בושס שקטלה אותו בתקופה הראשונה על המסך הפכה מאוחר יותר לחובבת שלו, וחיים חפר כתב לו מקאמה בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות".
התשדירים בכיכובו שודרו במשך שנתיים, בין 1983-1985. ב-1986 - שנה לאחר ש"פרש" מפרסום - מצא מכון גאלופ כי אלברט פירות עדיין זוכה ל-80% מודעות בלתי נעזרת, 97% מודעות נעזרת ו-95% אמינות.
"ידעתי שהוא יתפוס, אבל אילו ידעתי כמה הייתי מוכר אותו בחוזה ל-20 שנה, מינימום", אומר מיקי קאופמן, האיש שהמציא את אלברט וכתב את התסריטים ל-60 הסרטונים בהם כיכב.