הכרתי את בני בתקופה שהיה מנכ"ל הקואופ, אגודה שיתופית צרכנית, ואני הייתי היועץ המשפטי החיצוני שלה. בני גאון הצליח להפוך אותה מרשת ארכאית לרשת מודרנית ומצליחה ומשגשגת, ועל רקע ההיכרות הזו נקשרו בינינו קשרי חברות וידידות אמת.
פעלנו יחד בהרבה מישורים, גם במישורים העסקיים שהיה מעורב בהם וגם במישורים החברתיים-פוליטיים - ובעיקר המלחמה על השלום. גאון היה מאנשי העסקים הראשונים שאמרו שצריך להגיע להסדר, ואני תמכתי בו.
כשסיים את התפקיד כמנכ"ל הקואופ הוא נקרא לדגל, והפעם להציל את נושאת המטוסים "כור" מטביעה. כור, הקונגלומרט העסקי הגדול בישראל, החזיקה במישרין ובעקיפין כמעט 15% מהתל"ג הישראלי. הקונצרן נאנק תחת מסת חובות עתק שאי אפשר היה לעמוד בהם בגלל האינפלציה הגבוהה, שהגיעה בשיאה לשיעור שנתי של 500%.
אחד מהבנקים הזרים הגיש בקשה לפירוק של כור, בקשה שהיו לה כנראה גם קונוטציות פוליטיות כיוון שזה נעשה עשרה ימים או שבועיים לפני הבחירות באותה עת. טסתי עם בני לניו יורק על מנת לשכנע את הבנק לבטל את הבקשה, ודרכנו לא צלחה. הבנק דרש את כספו לאלתר. התייצבנו בחזרה בישראל, בני ואני, בביהמ"ש המחוזי, אצל השופט ד"ר אליהו וינוגרד, ולמרות שבאותה תקופה לא היה הסדר של הקפאת הליכים, וינוגרד קבע שהוא מפעיל את סמכותו הטבעית והודיע שלא יתן לפרק את כור, מאחר שזה יכול להביא לקריסה של הכלכלה.
על ההחלטה הזו מגיע לו אות מופת משפטי, ולבני גאון אות מופת כלכלי. מייד לאחר ההחלטה כור נכנסה למו"מ עם כל הבנקים, גם הישראלים וגם הזרים, והגיעה להסדר עם נושיה. הבנקים נאלצו למחוק סכומי כסף ניכרים ובמסגרת זו כור נאלצה למכור נכסים אסטרטגיים כמו למשל כ-25% בטבע, שלו היתה מחזיקה בהם עד היום, היתה נהנית מעליית ערך של מיליארדי דולרים. אבל הבנקים לחצו ולא היתה ברירה.
בני ניווט את נושאת המטוסים הזו כקברניט-על, והביא אותה לחוף מבטחים. בשלבים יותר מאוחרים השליטה בכור נמכרה לקבוצת ברונפמן, בני פרש והקים את החברה הפרטית שלו, גאון אחזקות שלימים נרשמה למסחר בבורסה, חברה יציבה ומצליחה שבני כה התגאה בה.
לבני היו אספירציות פוליטיות, שהתמקדו בתחום אחד והוא השלום. כמו שהוא ניהל את המלחמה הכלכלית להצלתה של כור, הוא חשב שהזמן לא פועל לטובתנו ויש לעשות הכל על מנת לבסס את השלום עם העם הפלסטיני. הוא כתב ספר תחת הכותרת "רק המעז מנצח", ונהג לומר לי שאנחנו צריכים להעז גם במלחמה על השלום. הוא נאבק בגאון במחלה הקשה שפקדה אותו ואפילו בערב פסח האחרון הוא נשא דברים עם מבט כלפי העתיד, מה ישראל צריכה לעשות.
בני היה איש משפחה, הילדים היה הדבר החשוב ביותר בשבילו, והוא רצה לראות אותם ממשיכים את דרכו, בישראל. הוא עצמו היה יליד ירושלים וראה בישראל את גולת הכותרת של המפעל הציוני ותמיד נהג לומר 'אני משקיע בכלכלה כחול-לבן, לא בחו"ל.
בנוסף לכל הפעילות הכלכלית שלו, בני היה איש אציל עם נפש פיוטית. הוא אהב להתנסח בצורה מדהימה. אהב לשיר, ואפילו כתב לי חמשירים שעד היום שמורים עימדי, ומעבר לכל היה חבר אמיתי. יש הרבה חברים ועוד יותר הרבה ידידים, אבל בני היה חבר במובן המלא של המילה. באש ובמים.