זכייתה המפתיעה של דוריס לסינג בת ה-87, סופרת נפלאה אך נשכחת מלב, בפרס נובל לספרות, מעלה לתודעה הציבורית ספרות שנדחקה החוצה בשנים האחרונות ונשכחה בשולי הדרך מפני תרועת הפסטיבלים ו"השיח" התקשורתי המעודכן והרעש הבלתי פוסק של הפרסומות.
המגמה הגוברת של הפיכת הספר למותג צריכה וצריחה, העמידה בראש את הסחורה החמה שיוצאת ברגעים אלה ממש תחת גלגלי הדפוס, ומחקה כמעט לחלוטין את הקלאסיקות הספרותיות. היא גם השכיחה תופעה נפוצה בעשורים הקודמים (ובעיקר בשנות ה-80) - תופעת ספרי הפולחן: דורות של קוראים מכורים שידעו לצטט מתוך שינה את מלכוד 22, את כל ספרי קורט וונגוט, שלא לדבר על זן ואמנות אחזקת האופנוע, מסעות התייר בגלקסיה ומשנתו של דון חואן, שהפכו לחלק מאישיותם. ובין ספרי הפולחן שנעלמו ממקומותינו ומזכרוננו, עדיין, בלי רעש וצלצולי פרסום, מככב "צל הימים" של בוריס ויאן.
הכותר שיצא בשנת 1987 בהוצאת הספרייה החדשה, הפך כמעט מיד לחביב הקהל ולאחר שכל עותקיו נחטפו מהמדפים, הוא נרכש במחירים מופקעים בחנויות הספרים המשומשים שאליהן הגיעו מכורי הספר שהיו מוכנים לשלם כל סכום ובלבד שיוכלו לרכוש להם עותק. (אני אישית שילמתי 400 שקל על הספר). כך גם נוהג אחד מגיבורי הספר - שיק - שהיה מעריצו הגדול של ז'אן סול פארטר (ולא, זו אינה שגיאת דפוס): "כשהוא מאמץ אל ליבו את המציאה יקרת הערך חזר וניגש אל בעל חנות הספרים. כמה זה? - אלף לואיזודים, אמר המוכר. זה מחיר אחרון. רק אתמול סירבתי לאלף ומאתיים וכל זה כי אתה נראה רציני. שיק הוציא את ארנקו. הוא היה חיוור להבהיל."
אז על מה מדובר ב"צל הימים"? על מה הרעש הגדול? בסך הכול סיפור אהבה קלאסי. בחור פוגש בחורה. בחורה מתאהבת בבחור. אושר גדול. הבחורה מתה צעירה. כאב לב. מוכר? נדוש? חוזר על עצמו? לא אצל בוריס ויאן שבורא כאן עולם פנטסטי וסוריאליסטי כדי להקיף את קולן וכלואה הנאהבים והנעימים, בצבעוניות עזה ומשוחררת. עולם שהופך את הכול לאפשרי. שלכאורה אין בו "כאילו" או "כמו". כשהנגינה של דיוק אלינגטון מעגלת את החדר - הקירות שלו באמת הופכים עגולים, וכשהחדר מחשיך מביא העכבר (חיית השעשועים של הבית) רסיס שמש להאיר, ובחדר יש פיאנוקטייל שהוא פסנתר המפיק צלילים והופך אותם לקוקטיילים... וכשלכלואה מתגלה גידול בחזה אז זהו פרח נמפיאה שצומח בריאותיה. אלא שאותו יופי נפלא של העולם חסר הגבולות והחוקים, קם עליו לכלותו.
והעולם הזה בו מסתובבים חסרי דאגה צעירים יפים שאינם עובדים למחייתם, רק אוהבים ושומעים דיוק אלינגטון, ורוקדים "פזול לי" ומצליחים להשיג מקום בהרצאות המבוקשות של ז'ן סול פארטר ומדברים על אקזיסטנציאליזם, ומגדלים עכברי שעשועים, הוא מקום שרק לכאורה הכול בו אפשרי. כמו הנימפאה היפיפייה הצומחת בחזה של כלואה ומביאה לחורבנה, כך גם בוריס ויאן הסופר שהיה גם משורר וגם מחזאי ופזמונאי וזמר וחצוצרן ג'ז ומהנדס ודמות אקזיסטנציאליסטית שאין גבול לכשרונותיו - כילה את עצמו ומת בן 39.
הבשורה הטובה היא שאחרי שנים של בקשות חוזרות ונשנות של קהל הקוראים המסור והמכור, הודפס "צל הימים" ונערך מחדש ויצא בימים אלו אל המדפים.
צל הימים, בוריס ויאן, הספריה החדשה, 191 עמ'