המגמה הגוברת של "ישן מפני חדש תוציאו", שמסמלת, בהקשר זה, את דריסת הקלאסיקות תחת רגליהן הקלילות והטרנדיות של אריזות רבי-המכר, מופרת מדי פעם בתופעות מוזרות המפריכות את הכלל "העולם שייך לצעירים" ולמפורסמים. "והיום איננו כלה" הוא דוגמה נפלאה לכך. ספר קטן של סופר בעל שם כמעט בלתי ניתן להגיה צ'ינגיס אייטמטוב, שיצא בשנת 1994 ללא כל פרסום, ואשר מכר עד היום 21 מהדורות!
במשך 13 שנה, יוצר הספר דרישה בלתי פוסקת בחנויות הספרים, כשהוצאת עם עובד נענית לדרישה ומדפיסה עוד ועוד מהדורות כל שנה.
אז זה המקום לבדוק מה יש בו בספר הזה, שהביקוש אליו איננו כלה מזה עשור וחצי (כמעט), כשהעולם בכלל, וארצנו בפרט, משתנים מן הקצה אל הקצה ורק האהבה לקרנר הגמל, לידיגיי בעליו לקזנגח חברו, וליישוב הנידח בוראנלי בוראני - נותרת בעינה.
הסיפור מתרחש במהלך יום אחד של מסע, שבו לוקח ידגיי, פועל מסילה זקן, בעזרת קרנר הגמל, את גופת חברו קזנגח לקבורה דתית בבית קברות עתיק הרחוק 30 קילומטר מהיישוב. במהלך יום אחד של הליכה באחת המדבריות השוממות של קזחסטן, נפרשות להן 60 שנה תחת שלטון סובייטי. זהו יום שסובב בין חיים למוות, ביישוב של שמונה בתים, הממוקם בנקודה מבודדת על מסילת הברזל החוצה את ברית המועצות ממזרח למערב.
וכאילו לא די בחייו הסיזיפיים של פועל מסילה כמעט יחיד ביישוב מרוחק במדבר העובד בתנאים של להט מטורף בקיץ, ופחות מאפס מעלות בחורף, לתוך שגרת מלחמת הקיום הזאת מגיעה, בחריקה צורמת ומתוך שקשוק הרכבת, גם ידם הארוכה והקפואה של סטאלין ושל עושי דברו.
תיאורי המאבק באכזריות הטבע ובאכזריות האנושית, כמו גם ההצלחה והכישלון בשמירה על צלם האדם הם נושאים שכל אדם באשר הוא, מכיר את ההתמודדות איתם, ולכן זו קלאסיקה שימיה כימי הגזע האנושי, והיא תוסיף להתקיים איתו בכל מקום ובכל תקופה. וכאשר לאלה מצטרפות מנות גדושות של אהבה וחמלה מצדו של הסופר כלפי הדמויות, והכול כתוב בסגנון פשוט ונקי, חף מהתחכמויות מיותרות... אזי האהבה מדבקת.
ועוד לא דיברתי על הביקורת הפוליטית הנוקבת (פרק שלם שצונזר בתקופה הקומוניסטית ואושר לפרסום ב-1991), ועל סיפור האגדה המסופר במקביל לעלילה ומהווה מטאפורה לרוע האנושי, על היופי והמורכבות האינסופיים של נפש האדם, של החברות, ושל האהבה.
"והיום איננו כלה", צינגיס אייטמטוב, הוצאת עם עובד, 397 עמ'