התקופה היא תקופת חגיגות. לא רק שמציינים כעת 60 שנה למדינה, אלא שזהו גם חודש מאי. ובחודש מאי, כידוע, מתארחים התורמים של האוניברסיטאות בארץ לשלל אירועים חגיגיים. גם הקונצרט הנוכחי בפילהרמונית נפל לקטגוריית ה"חגיגי במיוחד". ראשית, בגלל שבקהל היו מאות מכובדים מחבר הנאמנים של האוניברסיטה וגם קבוצה גדולה של בעלי תפקידים מארה"ב (כולל ננסי פלוסי, שנאמה ברוב חן בחלק השני). שנית, בגלל שהקונצרט הציג לא תזמורת אחת אלא שתיים: לצדה של הפילהרמונית ניגנה תזמורת בית הספר ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת ת"א, שמשמשת בשנים האחרונות כעתודה לנגני התזמורת. אני עוקב אחרי תזמורת בית הספר למוזיקה באוניברסיטת ת"א כבר כ-15 שנים, ויכול לבשר שרמתה כיום היא הטובה ביותר בכל התקופה הזו, ובהפרש דרמטי.
לדברי פרופ' תומר לב, ראש ביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א, הרציונל של הערב היה להציג את הכוחות הצעירים שצמחו וצומחים כאן בשנים האחרונות: זמרת הסופרן חן רייס והקלרניתנית שרון קם כסולניות בינלאומיות שהחלו את צעדיהן הראשונים בפילהרמונית והמשיכו לקריירות בינלאומיות מרשימות, ותזמורת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה כדור העתיד של נגני הפילהרמונית, שעובד איתה כעת בשיתוף פעולה הדוק.
את שתי היצירות הראשונות - "תהילים" של בן-חיים והקונצ'רטינו לקלרנית של ובר - החמצתי. נכנסתי לאולם בדיוק כדי לשמוע את זמרת הסופרן חן רייס שרה את "אקזולטטה יובילטה" של מוצרט, בביצוע שהוכיח שוב את מה שידוע מזמן: רייס היא זמרת נהדרת, והפילהרמונית לא יודעת לבצע מוצרט. רייס שרה עם המון חן ובקול יפה וצלול, אבל הליווי היה כבד וחסר גמישות. המלווה ביצירה זו הייתה הפילהרמונית בלבד, בלי תזמורת התלמידים, ומבחינה סגנונית זה היה אותו מוצרט מיושן ואנמי שהיא רגילה אליו במשך השנים.
המחיר של המכובדות היתרה של הערב היה לשמוע את דליה איציק נואמת, כדרכה, בטון של מורה לחינוך מיוחד - על החשיבות הלאומית של האירוע. למרבה השמחה, אירוע בלתי צפוי הפך את הנאום לאחד משיאי הערב. הקומדיה התחילה כאשר הקהל פרץ לפתע בצהלות גיל, שלא בדיוק התיישבו עם תוכן הדברים של איציק. הצהלות התבררו כתגובה לכך שחתול אמיץ מצא את דרכו לאולם, והתחיל לטפס במעלה אחד המעקים. החתול האומלל הפך מיד למוקד תשומת הלב, ובסופו של דבר הצליח להימלט מהאולם בבעתה לקול מחיאות הכפיים של הקהל. זובין מהטה ציין בבדיחות שזה מלמד משהו על מצב האולם, ננסי פלוסי תרמה את חלקה ("יהיה לי מה לספר לנכדים"), וכך הפך אירוע החתול מדרמה זואולוגית לקוריוז מקרב לבבות.
שיא הערב, ללא ספק, נרשם בחלק השני. אני לא זוכר את הבמה בהיכל התרבות צפופה כל-כך: שתי תזמורות מלאות, הפילהרמונית ותזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה, ישבו זו לצד זו כדי לבצע את הסימפוניה הראשונה של מהלר. בסך הכול היו על הבמה למעלה מ-200 נגנים, שזה המון. אבל מי שחשש שהעומס הזה יישמע מוגזם - התבדה. מהלר הוא המגרש הביתי של מהטה והפילהרמונית, ועם המוזיקה שלו הם נשמעים במיטבם. מהטה הוביל ביצוע מרשים, סוחף ומלא צבע, שהיה עשיר מאוד מבחינה צלילית ובמקביל שמר על איזון וטעם טוב. לחברי תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה מגיע ציון לשבח מיוחד, לא רק על הרמה הגבוהה שהפגינו, אלא גם על ההתלהבות וההשתדלות שקרנו מהם לכל אורך הביצוע.