ביום חמישי הקרוב יציג הבמאי והתסריטאי הקנדי אטום אגויאן (48) את סרטו החדש, "Adoration", בפסטיבל קאן. עד אז, הוא מעביר את הזמן בישראל, שאותה הוא זוכר משלושת ביקוריו הקודמים כמקום שקט, יפה ושליו.
אך אגויאן לא הגיע לישראל למטרות נופש והתרגעות, אלא לשם קבלת פרס על פועלו הקולנועי המרשים רב השנים. אגויאן נחשב, ובצדק, לאחד מבין היוצרים הקולנועיים המרתקים והעמוקים הפועלים כיום. המבע הקולנועי שלו, מכלול עלילתי שלם הפועל מן הפנים אל החוץ, הינו ייחודי ורגיש. בדמויות שהוא יוצר גלומים צדדים אפלים, מיוסרים, לצד אופטימיות זהירה, זעירה אולי. גיבוריו מגששים אחר מסתור מפני הבדידות, מעין מפלט מפני הניכור. תרים אחר זהות. דומה שאגויאן מנסה ללמוד על עצמו דרך הדמויות שאותן הוא יוצר. למרות שנות עשייה רבות במדיום הקולנועי, סקרנותו לא פסה. אגויאן עדיין חוקר, עדיין מחפש תשובות. ניכר שרוחשת בו שלהבת, על אף חזותו העדינה והמבוישת משהו.
את "פרס דן דוד" לשנת 2008, המוענק על ידי אוניברסיטת תל-אביב ו"קרן דן דוד", אגויאן יחלוק עם קולגות ראויים נוספים: הסופר הישראלי עמוס עוז והמחזאי והתסריטאי הבריטי טום סטופרד. בראיון לתרבות "גלובס" מספר אגויאן - מי שיצר, בין היתר, את "אקזוטיקה", "המתיקות שאחרי", "אררט", "כשהאמת משקרת", והפיק את חלקם ועוד רבים, ביניהם את "הרחק ממנה" המרשים - על הדרך שבה הוא בוחר ללמוד על נפש האדם. "אני אוהב סרטים שמתעסקים עם זהות עצמית, על איך אנחנו מגדירים ומעצבים את הזהות שלנו". סרטו החדש, "הערצה", שהקרנת הבכורה שלו, כאמור, תתקיים בחמישי הקרוב ב"קאן", עוסק אף הוא בנושא. אגויאן: "זה סרט על ילדים שגולשים באינטרנט ועל היכולת שלהם ליצור זהות חדשה עבורם. זה בא להגיד משהו על החברה שלנו, על כך שכיום, בעידן האינטרנט, קל לתקשר. אולי יותר מדי קל".
אל תקרא לי עם
בסרטים שבהם גיבור הסרט הוא דמות שלילית, בימאים ותסריטאים נוטים בדרך-כלל לחשוף בפני הצופים - כבר במערכה הראשונה - את התכונות החיוביות של הדמויות. זאת על מנת ליצוק בקרב הקהל הזדהות עם הגיבור. נטייה שכיחה היא להאדיר את הצדדים האנושיים והרגישים שלהן, בידיעה שהזדהות עמוקה של הקהל עם דמות, משפיעה על השיפוט המוסרי שלו. אגויאן, כמי שמתעסק יותר משני עשורים עם הגורם האנושי, על טבעו ההפכפך ועל מורכבותו, יודע זאת היטב.
ולמרות זאת, הוא מתקשה לעכל כיצד תושבים של מדינה מערבית, לכאורה, במזרח התיכון, משלימים בשלוות נפש יחסית עם מצב מתמשך של שחיתות שלטונית. "מתי כל זה התחיל?" הוא שואל בדאגה, ספק בכאב, ומוסיף כי "ישראל השתנתה מאוד בשנים האחרונות. כשבאתי לפה בפעם הראשונה, ב-1988, האנשים היו הרבה יותר תמימים. יותר אופטימיים. עכשיו נראה שהם לא". ועדיין, הוא אומר, ישראל יפה בעיניו. מביקוריו הקודמים הוא זוכר לטובה את עין גב ואת ירושלים, שאליה הוזמן בעבר כאורח של פסטיבל הקולנוע. הוא מביע עניין בעשייה המקומית, אוהב את "ביקור התזמורת", סרטו של ערן קולירין, ומדגיש כי "היופי שבקולנוע הוא בחשיפה הרחבה של היצירה. להבדיל מתיאטרון, שבו היציר ה תלויה במקום הצגתה".
נראה כי ההכרה חשובה לאגויאן במידה ניכרת: "אתה לא יוצר אל תוך חלל ריק. אתה לא יכול להיות מנותק מהקהל. למשל, אני לא רואה את עצמי כקולנוען קנדי. אני פונה לכמה קהלים. את הסרטים רואים בכל העולם. חשוב לי שאנשים מכמה שיותר מדינות יתחברו לסיפור".
מה אתה אוהב בסרטים של אחרים?
"אני אוהב סרטים שהם פשוטים, אבל שהם גם מורכבים בו זמנית. אני אוהב את ההכוונה הפסיכולוגית. סיפור עם מסתורין. שאני לא יודע מה יקרה, שאעמוד בפני טריטוריה רגשית שחדשה לי, מול מבנה רגשי חדש.
"בני אדם הם יצורים מורכבים. אנשים מסוגלים לעשות הכול. סרט צריך להצליח לפנות לרבדים השונים ולמורכבות של הניסיון האנושי. שהדמויות לעולם לא יפעלו בדרך שאנחנו חושבים שהן יפעלו".
אתה מרגיש שהקהל השתנה במשך השנים?
"אני חושב שלקהל כיום יש פחות ופחות סבלנות. לאנשים קשה יותר להתרכז, יש יותר קושי בלספר סוגים מסוימים של סיפור. אני חושב שהתפקיד שלי הוא ליצור סרטים אנושיים, שישפיעו על האנושות, כאלה שאוכל לחלוק בהם את הרעיונות שלי".
כשאתה ניגש לעבוד על תסריט, אתה מתחיל בפיתוח העלילה, או בפיתוח הדמויות?
"בדרך-כלל אני מתחיל עם דמות בסיטואציה שאני צריך לפתור. אני מתעניין בדמות: למה הדמות מצאה את עצמה בסיטואציה הזו, ואיך היא מתכוננת לצאת ממנה. בדרך-כלל אין לי בראש סיפור שלם. אני מנסה לחקור את הנרטיב בזמן שאני כותב. אני מנסה למצוא פתרונות תוך כדי כתיבה, כדי שהצופים ימצאו את הפתרונות הללו, כפי שהן נחוו דרכי. אני מנסה ליצור דרך לייצר סרטים שישפיעו על הצופים, שיגלו להם משהו חדש, מישהו חדש".
לא מעוניינים בביקורת
כמי שלובש גם חליפה של תסריטאי, אגויאן טוען כי תסריטאים לא מקבלים את הקרדיט הראוי להם, כמי שכתבו את הסיפור המקורי של הסרט.
"אני חושב שפעמים רבות מדי שמים את הדגש על הבמאי. לגבי סרטים שכתוב בהם "סרטו של..", התשובה היא שאם הבמאי לא כתב אותו, זה לא סרטו של הבמאי. התסריטאי צריך לקבל את הקרדיט. זה מאוד חשוב. הרי הוא זה שמספר את הסיפור".
הסרט "כשהאמת משקרת" שכתבת וביימת, עם שחקנים מעולים כמו קווין בייקון וקולין פירת', לא זכה להצלחה מסחרית, בעיקר בארה"ב. אולי הקהל האמריקני לא יכול להתמודד עם גיבורי תרבות שאינם מושלמים?
"כן. אני חושב שהבעיה הייתה שאנשים חשבו שהסרט הוא על צמד השחקנים הוותיקים ג'רי לואיס ודין מרטין. וזה לא היה באמת על הדמויות האלה. בארה"ב בדרנים מקבלים יחס של אלוהים. אם אתה מגלה כלפיהם ביקורתיות, או צד אחר, פחות טוב שלהם, זה עלול להוות קושי. אבל בנוסף, הבעיה עם הסרט, מה שהשפיע על הרייטינג, הייתה שהוא נחשב לכמעט פורנוגרפי, בגלל הטיפול במיניות בסרט. זה היה בעייתי, זה הפך אותו לקשה לצפייה עבור חלק מהאנשים. אני לא יודע. אתה אף פעם לא יודע אם סרט יצליח או לא. תמיד קשה לחזות את זה".