לא מעט קולות של שמחה נשמעו בקרב קהיליית עורכי-הדין כשהקולגה הוותיק, יורם דנציגר, מונה לתפקיד שופט בית המשפט העליון. עורכי-הדין המסחריים חשו שסוף-סוף יהיה להם נציג במוסד המשפטי הגבוה במדינה. הם האמינו שאפשר לסמוך על כך שיישב שם שופט שחי את השטח, שמבין ללבם ושגם יפסוק בהתאם. ובכל זאת, אפילו האופטימיים מביניהם לא האמינו שזה יקרה כל-כך מהר. כבר בהחלטות הראשונות שלו הוכיח השופט העליון דנציגר שהאג'נדה שלו כעורך-דין פעיל לא השתנתה גם כשהתיישב על כס השיפוט בעליון. דנציגר לא היה עסוק בלמצוא חן בעיני חבריו החדשים שם. הוא ביטא מייד את עמדותיו בלי לעשות חשבון לאף אחד. אפילו לא לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.
את האג'נדה של פרקליט מנוסה המבקש לחבר בין חיי השטח לבית המשפט העליון, בחר דנציגר ליישם לראשונה על "הלכת אפרופים" המפורסמת. פסק-דינו של ברק, שחיסל בשעתו את "תורת שני השלבים" הקבועה בחוק כדרך לפרש חוזה, לטובת מעבר לפרשנות תכליתית, והיה אחד מפסקי-הדין האזרחיים שהשפיעו יותר מכול על עולם העסקים.
באחד מפסקי-הדין הראשונים של דנציגר, מינואר השנה - אמנון לוי נגד נורקייט - העיר השופט העליון הטרי כי אינו מתכוון ליישם את הלכת אפרופים, אחת מ"הלכות הדגל" של ברק, שאושרה בפסק-דין מגדלי הירקות. בפסק-דינו, שאושר על-ידי שני שופטי ההרכב הנוספים, קבע דנציגר כי יש לתת משקל מכריע ללשון ההסכם. מי שחשב שזו החלטה חד-פעמית, קיבל את אותה הלכה בפסק-דין נוסף שנתן דנציגר חודש אחר-כך בעניין אנגלו-סכסון (ראו מסגרת). גם בפסק-דין זה זכה דנציגר בתמיכת שני שופטי ההרכב שישבו לצידו. אמנם איש לא צריך להיות מופתע מכך שדנציגר חושב שיש לתת משקל משמעותי ללשון החוזה, אך בכל זאת יש משהו מפתיע בקריאת התיגר המוקדמת שלו על ההלכה המושרשת שקבע בשעתו ברק.
למרות הפסיעה בשביל הלא סלול נגד "אפרופים" וההלכות ה"חדשניות" שנתן, דנציגר השתלב היטב בביתו המקצועי החדש. תוך זמן קצר הוא יצר קשרים חברתיים עם שופטי העליון, בהם עוזי פוגלמן שהתארח בביתו, וחבריו להרכבים שבהם הוא יושב, המצטרפים לרוב לפסקי-דינו, מרוצים מהכישורים שהוא מפגין. גם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, מרוצה ומתפעלת מההספק המרשים שלו.
החלטות בקצב מסחרר
דנציגר ממלא את תפקידו החדש בלי ארוגנטיות ובמרץ שאינו מאפיין שופטים רבים. מאז מונה הוא יורה פסקי-דין והחלטות בקצב מסחרר. בחמשת החודשים הראשונים בתפקיד כתב יותר מ-140 פסקי-דין והחלטות (לא כולל החלטות טכניות), ממוצע של פסק-דין ביום. יש מי שיאמר שהחריצות הזאת מאפיינת כל "מטאטא חדש", במיוחד כשעליו להוכיח שמינויו מוצדק, אך במקרה של דנציגר המהירות והחריצות הם חלק בלתי נפרד מאופיו. גם כעורך-דין גילה נמרצות ופעלתנות יוצאי-דופן.
עו"ד מורן מאירי, שהיה יד ימינו של דנציגר במחלקה המסחרית במשרד עוה"ד דנציגר-קלגסבלד, מעיד: "הוא תמיד היה מאוד מהיר בכתיבה שלו. כשעמד בראש משרד דנציגר-קלגסבלד הוא עבד עם צוות של שמונה עורכי-דין. בערב היה לוקח מכולם מסמכים שהכינו לבדיקתו, ובבוקר למחרת הכול חיכה לנו על השולחן עם ההערות שלו. היה לו הספק מדהים".
דנציגר חינך את עורכי-הדין שעבדו במשרדו לענות ללקוח באותו יום שבו פנה ולא לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום, וגם נתן דוגמה אישית. מאירי: "הוא חרוץ באופן יוצא דופן. כל מי שהיה לקוח שלו או עבד איתו, יודע את זה. לא קרה שמישהו מתקשר אליו והוא לא חוזר אליו באותו יום. הוא תופעה מדהימה. הוא תמיד הספיק הכול. ההספק שלו, לעומת מה שאתה מסוגל לתת, היה הדבר היחיד שהקשה על העבודה איתו. היה קשה לעמוד בסטנדרט הגבוה שלו, וגם לעליון הוא מביא את זה איתו".
דנציגר, 54, נשוי ואב לשלושה, נכנס לתפקיד החדש עם אנרגיות של אדם שמצא את ייעודו בחיים. בלי להביט לאחור עזב את מפעל חייו, משרד עוה"ד דנציגר-קלגסבלד, שבראשו עמד ב-24 השנה האחרונות, וצלל עמוק לתוך בריכת השיפוט. היום הוא ממלא את תפקידו הרם במיומנות, בלי הגאווה והאגו הנלווים אליו לרוב. השופט הטרי הגיע עם רזומה מכובד, והוכיח שהוא בעל יכולות אישיות ומקצועיות, אכפתיות, רגישות ואחריות חברתית.
בעברו, שימש דנציגר חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח בישראל, וייסד את הסניף התל-אביבי שלה. מאוחר יותר, כיהן כחבר הנהלת עמותת איל"ן וחבר הנהלת הסניף התל-אביבי של העמותה, והתקרב מאוד לתחום המשפט הציבורי-חוקתי. לאנושיות שלו, אומרים חבריו, אין שני. יחד עם זאת, הוא החלטי, חריף ומהיר בשליפת פתרונות לבעיות סבוכות.
את הניסיון העשיר והרב שדנציגר מביא איתו לעליון צבר ב-27 שנותיו כעורך-דין. ב-84', הוא הקים, יחד עם חברו הטוב בפקולטה, עו"ד דורי קלגסבלד, את משרד עוה"ד דנציגר, קלגסבלד. המשרד דשדש מעט בתחילת הדרך, אך כשקלגסבלד חבר לאמנון גולדנברג בייצוג בוועדת בייסקי לחקר ויסות מניות הבנקים, וייצג את דיסקונט ואי.די.בי במשפט הבנקאים, הוא קיבל תנופה משמעותית. שותפיו הבכירים חילקו ביניהם את תחומי העיסוק במשרד, קלגסבלד עסק בליטיגציה ודנציגר במשפט מסחרי. תוך זמן קצר התפרסם שמו של המשרד כאחד המובילים בתחומו. חברות ואנשי עסקים ישראלים וזרים, וכן בנקים גדולים, הגיעו לפתחו ומהר מאוד הפך דנציגר לעו"ד מסחרי מבוקש ועסוק.
גם עתה, משהחליף את כובע הייצוג בכובע השיפוט, מצליח דנציגר לשמר את הפופולריות שלה זכה כעו"ד פרטי. עורכי-דין רבים מרוצים מפסיקותיו, ומרגישים שסוף-סוף יש להם ייצוג נאות בבית המשפט העליון. יושב שם שופט שמבין את הבעיות שאיתן עליהם להתמודד ביום-יום. דנציגר, הם אומרים, מטפל היום בנושאים שהיוו מכשולים ממשיים ליכולתם לתת ייעוץ משפטי סביר ללקוח, ומחזק את מעמדם של עורכי-הדין בכלל.
אחת הסיבות לתמיכה בדנציגר ולפופולריות שלו, נוסף לפסקי הדין בעניין נורקייט ואנגלו-סכסון, היא פסק-דין שנתן לאחרונה, במסגרתו תחם את הלכת "ביניש-עדיאל", שבה העניק בית המשפט העליון ללקוחותיהם של עורכי-דין את הכוח להפסיק באופן חד-צדדי את ההתקשרות ביניהם, בלי לשלם את מלוא שכר הטרחה המוסכם. דנציגר, שקבע כי יש לקרוא את הלכת "ביניש-עדיאל" באופן שלא יאפשר לרוקן מתוכן את חובת המתקשרים בחוזה לקבל שירותים משפטיים מעורך-דין לנהוג בתום-לב, גרם נחת לעורכי-דין רבים".
מומחה לחברות
לאורך השנים ביסס דנציגר את שמו כמומחה בתחום דיני חברות וני"ע. ב-83' קיבל תואר דוקטור במשפטים מאוניברסיטת לונדון, והחל ללמד משפט מסחרי באוניברסיטת ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. ב-2000 הוא פרסם את הספר "הזכות למידע אודות החברה", שאת ההקדמה לו כתב אהרן ברק. בנוסף, פרסם בארץ ובאנגליה עשרות מאמרים ופרסומים משפטיים בתחומים שונים, רובם בדיני חברות. בעבר הוא קרא לשקול לצמצם משמעותית את חובת הזהירות המוטלת על דירקטורים בעיקר חברות ציבוריות.
טרם מינויו לעליון כיהן כבודק חיצוני בבזק, וכתב את 'דו"ח בזק', שבו התריע על כשלים בדו"חות הכספיים שלה, אישור שכר הבכירים ועל התנהלות תמוהה בפלאפון. בימים שבהם עולה לכותרות הדיון החם על הצורך בהקמת בית משפט מתמחה בתחום החברות ובתחומים הכלכליים, בולט דנציגר כשופט שמבין את המאטריה, ויכול להוות דוגמה ראשונה לאיך כדאי לבנות את המודל.
"יהיו אצל יורם בהמשך עוד פסיקות מעניינות בנושא זכויות אזרח, דיני תאגידים ומשפט אזרחי-מסחרי, כמו הלכת אנגלו-סכסון, שעורכי-דין יצטטו אותה כל פעם שתתעורר מחלוקת לגבי פרשנות חוזה", אומר מאירי. "אין מחלוקת שהוא מומחה גדול לדיני חברות, דבר שייתן אותותיו בפסיקותיו".
"זו התמחות ייחודית", אמר קלגסבלד ל"גלובס" כשחברו הטוב ושותפו מונה לשפיטה. "הוא יודע מה הלחצים בהם עומד לקוח מסחרי, ומה הצרכים שלו. מדובר בנושאים שלהרבה שופטים אין הבנה בהם". ואכן, מלבד ברק, שדיני חברות היו אחד מתחומי המחקר הראשונים שלו, דנציגר הוא כנראה השופט העליון הראשון שזו התמחותו המרכזית. יש אף מי שיאמר שבתחום זה דנציגר הוא מחליפו המעשי של ברק. לדברי מקורב לדנציגר, הוא לא מתיימר להיות כזה. הטייטל והתואר "שופט עליון" לא מעניינים אותו, אלא השליחות הגלומה בתפקיד. הוא מביא איתו תודעת שירות שטיפח במשך שנים בפרקטיקה, ורואה את עצמו כשליח ציבור, על כל המשתמע מכך. "הוא לא מחשיב סמלי סטטוס ולא מסתנוור מעטיפות מפוארות. הוא מבין שעליו לתת שירות במתן פסיקות והחלטות מהירות, כדי לקדם את התיקים שהוא דן בהם. יש לו תודעת שירות מדהימה".
גם כעורך-דין בכיר שמר דנציגר על צניעות, דיבר עם כולם בגובה העיניים ועמד עם שתי הרגליים על הקרקע. "בניגוד לקלגסבלד, שלפני התאונה הטראגית שבה היה מעורב, נהג לשבת בצהריים במסעדת פאר וללגום באיטיות יין יקר", מספר חבר קרוב, "יורם היה מתקשר אלי ואל רונית אשתו, ומזמין אותנו לאכול פלאפל. אף פעם לא היה חסר לו כסף, ולכן הוא לא במרוץ הזה ולא צריך להוכיח דבר לאיש. הוא נותן את כל מה שיש לו, נטו, בלי לשחק משחקים".
לא מושך תיקים
דנציגר אמר למקורביו, כי חלק גדול מעשיית הצדק בבית המשפט הוא קידום התיקים באופן מהיר. הצורך לקיים את ה"אני מאמין" שלו, תוך התמודדות עם העומסים המוטלים על השופטים, דורש ממנו השקעה והקרבה. מאז מונה, מתעורר דנציגר בביתו בתל-אביב בחמש בבוקר, ובשבע וחצי הוא כבר שקוע עמוק בתיקים בלשכתו בירושלים. אם בעבר נהג לשחות כל בוקר לפני שיצא למשרד, היום הוא נאלץ להסתפק בסופי-השבוע כדי לעסוק בתחביב הספורטיבי. אחרי יום ארוך של דיונים וכתיבה מרובה, חוזר דנציגר בשמונה-תשע בערב לביתו, מבלה קצת עם משפחתו, וחוזר לעיין בתיקים שהביא עימו. הוא אוהב לסיים דברים, ולא מושך תיקים.
חבריו הקרובים אומרים, כי מעבר לחריצות, דנציגר מבין את גודל האחריות של כל תיק, ונוהג בקלה כבחמורה. כל החלטה שהוא מקבל, בין אם בעניין של תנאי מאסר או בדיני חברות וחוזים, ניתנת לאחר שהעמיק ובדק את הדברים. על אף שהיה מעדיף לדון רק בתיקים משמעותיים, ושיגיעו לבית המשפט העליון רק עניינים בעלי חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה, הוא לא מתעלם מהתיקים ה"קטנים", ומגלה חמלה לכל מתדיין שנעשה לו עוול, ושוקל את עניינו בכובד ראש.
עם כל הרצינות הזאת, דנציגר הוא גם אדם שעושה הכול עם חיוך וקריצה על החיים. הוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתר, ויש לו חוש הומור נפלא. זה לא יפתיע איש אם ייתפס מסתובב ברחובות עיר אירופית כלשהי לבוש בבגדים צהובים, שר שירים ברחוב, ומעודד את קבוצת הכדורסל מכבי-תל-אביב, שהוא אוהדה השרוף. כך נהג בפיינל-פור במוסקווה ב-2005, שם זכתה קבוצתו האהובה בגביע.
טרם מינויו לעליון היה דנציגר גם אחד הבוררים והמגשרים המבוקשים בשוק, בעיקר בסכסוכים עסקיים. זאת, בשל יכולתו להבין את נפשם של אנשי העסקים ואילי-ההון. כך, אחד הנושאים הראשונים שהועברו לטיפולו הכמעט בלעדי לאחר מינויו היה תחום הבוררויות. גם כאן, נראית בבירור טביעת האצבע של "עורך-הדין" שעדיין מצוי וחבוי בדנציגר.
בהחלטות ובפסקי-הדין שנתן עד כה מסתמן קו ברור של חיזוק מוסד הבוררות ומתן "גב" לבוררים, שעימם נמנה עד אשתקד. כך לדוגמה קבע, כי צד שהסכים למינוי בורר, כשידע שהוא קרוב-משפחה של יריבו, לא יוכל להעבירו מתפקידו; שכאשר הסכם הבוררות מגביל את סמכות הבורר לעניינים מסוימים, לא ניתן לטעון קיזוז בעניינים אחרים; שיש להגביל את החופש של הצדדים בבוררות לקבוע את כללי המשחק ועוד.
מכל כיוון שנביט בו, דנציגר משדר בפסיקותיו הבנה והכרות עם חיי השטח. לדברי מקורב, "דנציגר הוא דוגמה למינוי של עורך-דין שהיה בשטח, שישפיע ויחזק את מעמדם של עורכי הדין בהרבה מובנים. בהחלטותיו יש חיזוק של עורכי-דין כבוררים מצד אחד, כאנשים שעושים הסכמי שכר-טרחה מצד שני וגם כאנשים שצריכים לתת ייעוץ משפטי, מצד שלישי. צריך להסתכל על הפסיקה שלו כמקשה אחת. הקו שבא לידי ביטוי בפסיקתו, זה קו שעורכי-דין חיכו לו שנים, שיהיה בו ייצוג לעו"ד".
עם זאת, לדברי עו"ד בכיר, "דנציגר לא יהיה מישאל חשין. הוא חרוץ מאין כמותו, קפדן, דקדקן, שמרן, יסודי, אבל באיזשהו מקום הוא גם מרובע. לא במובן השלילי של המונח. הוא יהיה שופט קלאסי, שיעשה את עבודתו נאמנה ויראה את הצמדים המתדיינים בפניו ולא רק את ההלכה, אבל ככל הנראה לא יעורר סערות".
מרוצה מהתפקיד
דנציגר לא היה מועמד טבעי לביהמ"ש העליון. אפשר לומר, שהוא התגלגל לערכאה הגבוהה במדינה ממש במקרה, ובנסיבות טרגיות. לדברי גיא-רון, החבר בוועדה למינוי שופטים, "המועמד הטבעי לעליון נחשב בזמנו דווקא שותפו של דנציגר, קלגסבלד. יום אחד אמרתי לעצמי 'למה לא דנציגר?'. במהלך שיחה עם נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, אמרתי לו 'איך זה שבכלל לא חשבנו על יורם דנציגר'".
לפני כשנתיים ביקשה מי שהייתה אז הנשיאה המיועדת, השופטת דורית ביניש, לדעת אם דנציגר יהיה מעוניין להתמנות לעליון. דנציגר היה אז בעיצומן של ההכנות לבחירות לראשות לשכת עוה"ד, והרעיון נגנז. תאונת הדרכים הקטלנית שבה היה מעורב קלגסבלד (הורשע בגרימת מוות ברשלנות של אם ובנה הקטן), החזירה את דנציגר למסלול השפיטה. בעקבות התאונה, פרש דנציגר מהמרוץ לראשות הלשכה, ואת מקומו תפס גיא-רון. כשהסתיימה הפרשה הטרגית, החליט גיא-רון להעלות שוב את מועמדותו של דנציגר לשפיטה. "זה היה קצת מוזר, העובדה שכשהוא פרש מהמרוץ נבחרתי לראש הלשכה, ובלי קשר לזה העליתי שוב את מועמדותו לעליון. בסופו של דבר, השינויים האלה היו חיוביים לשנינו".
על אף שדנציגר לא תכנן להתיישב על כס השיפוט, נראה כי התפקיד מתאים לו כמו כפפה ליד, והוא חש סיפוק וגאווה רבים מעבודתו. לדברי רו"ח אילן בירנפלד, שותף-מנהל בפירמת ראיית החשבון והייעוץ Deloitte-בריטמן-אלמגור-זהר, וחבר קרוב, דנציגר מאוד גאה במה שהוא עושה. "הוא כבר היה בשל לאתגר הזה וגם ברכיבים של ה-D.N.A שלו זה יושב אחד לאחד, כי כל החיים שלו מתאפיינים בנתינה, בשליחות ובחמלה שמאפיינים שופט. זה לא שפתאום הוא נדרש לתכונות חדשות, חבויות, שהוא לא נדרש אליהן לפני כן. הוא מפעיל בדיוק את אותן תכונות שאפיינו אותו כל חייו. הוא אציל, חכם, יסודי, מעמיק, חריף, אנושי וישר כמו סרגל".
דנציגר עובד שעות ארוכות ומנפיק החלטות בקצב מסחרר, אך אינו שוכח את הדברים שחשובים לו באמת. הוא איש משפחה מסור, שמקדיש זמן לאשתו ולילדיו, ובעיקר לבנו הנכה יואב. המשפחתיות תמיד הלכה יד-ביד עם חייו המקצועיים, אומרים חבריו. משפחתו התלוותה אליו לנסיעות עסקיות, והוא עזב את העבודה לטובת המשפחה כל אימת שנדרש.
גם את חבריו ואת עורכי הדין שעבדו עמו הוא לא שוכח והוא מקפיד להתקשר ולשאול בשלומם. מאז מונה לעליון, האיזון בין עבודה, משפחה וחברים דורש ממנו להתגמש ו"למתוח" קצת יותר את היום, ולא פעם הוא אוכל גלידה או פיצה עם חבר בעיר ב-11 וחצי בלילה.
"בית המשפט העליון והציבור בישראל זכו היום לשופט נפלא, ולא פחות חשוב - לאדם נפלא", אמר קלגסבלד עם המינוי. בינתיים דנציגר לא מאכזב.
עידן חדש ללא אפרופים?
החלטותיו של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, בתיק אמנון לוי נגד נורקייט ובעניין אנגלו-סקסון, נתנו את יריית הפתיחה לוויכוח ציבורי-משפטי חדש ומחודש בנוגע לדרך הפרשנות הראויה של חוזים. זה שנים שישנם מתחים בין השוק ועורכי-הדין המסחריים לבין ההלכה המשפטית המחייבת בנוגע לפרשנות חוזים, שנקבעה והתקבעה בפס"ד המכונה "הלכת אפרופים", שנתן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.
בפסק-דין אפרופים ביטל השופט ברק את "תורת שני השלבים", הקובעת שבמקרה שהחוזה ברור ולשונו חד-משמעית, אין צורך להזדקק לנסיבות, להיגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית, כדי לפרש את כוונת הצדדים, וקבע שעל השופט המפרש חוזה להתחשב בנסיבות חיצוניות לחוזה, גם כאשר החוזה ברור על פניו. פסק-הדין, שנחשב לחשוב ביותר שניתן בדיני החוזים בישראל, מהווה עד היום אסמכתא לאין ספור פסקי-דין בכל הערכאות.
עמדתו של ברק, שחייבה את השופטים המפרשים חוזה, לדלג מן החוזה אל נסיבותיו וחוזר חלילה, אומצה מאוחר יותר בפסק-דין נוסף של בית המשפט העליון, בפרשת ארגון מגדלי ירקות. הדבר הותיר כוח רב בידי השופט המפרש את החוזה, שנדרש מאותו שלב לקבוע למה התכוונו הצדדים שערכו אותו על-פי נסיבות העניין, כך שידם של עורכי-דין רבים רעדה בעת ניסוח חוזה מורכב ללקוחותיהם.
עד כה, לא ערערו והרהרו שופטי העליון, לפחות לא באופן גלוי ומפורש, בשאלת נכונותה של ההלכה התקדימית. באופן די מפתיע, הראשון מבין שופטי העליון שהעז לקרוא תיגר על ההלכה השנויה במחלוקת, הוא דווקא בעל הוותק הנמוך מביניהם. בפסק-דינו בעניין נורקייט, כתב השופט הטרי יורם דנציגר, "כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום שבו לשון ההסכם היא ברורה וחד-משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם".
פחות מחודש אחר-כך, בפסק-דינו בעניין אנגלו-סקסון, הוסיף: "כאשר לשון ההסכם מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". עורכי-דין מסחריים ומנסחי חוזים מיהרו לחגוג את תחילתו של עידן חדש ללא אפרופים, אחרים גרסו שאין בפסקי-דינו שינוי משמעותי של הדין הקיים.
עו"ד רם כספי סבור כי "מההלכות של דנציגר עולה רוח של ביטול הלכת אפרופים", והוא אף מפרגן לדנציגר על האומץ השיפוטי. "כל הכבוד לו שהוא פועל לביטול ההלכה השגויה הזו. זה מראה שבית המשפט העליון מוכן לא להתגדר בהלכות קודמות, אלא לחדש הלכות ולהתאימן למצב הנוכחי במשק".
אכן, נדרש אומץ שיפוטי רב כדי לבטל הלכה שהשפיעה באופן דרמטי על עולם העסקים ושינתה את פני דיני החוזים בישראל. אך האומנם זה מה שעשה דנציגר לאחר חודשים ספורים בלבד כשופט עליון? עו"ד פיני רובין: "לא ראיתי תפנית גדולה בהתייחסות לאפרופים. אני מכיר את הגישה שאומרת שהוא הפך או ביטל את ההלכה, אבל איני מקבל אותה, גם משום שאני חסיד שלה וגם כיוון שהוא לא התכוון לשנות אותה, אלא ליישם אותה באופן המתאים".
עורכי דין: "אפשר לומר לכל המבקרים והספקנים: 'אמרנו לכם'"
בחודשים האחרונים מקבל הוויכוח עתיק היומין סביב מינוים הישיר של עורכי-דין ותיקים, הפועלים בסקטור הפרטי, לשפיטה בבית המשפט העליון פן מעניין. לאחר שהבכירים בקהילייה המשפטית הצליחו להתגבר על המחלוקות ועל דעותיהם האישיות ולמנות לביהמ"ש העליון את יורם דנציגר, עוה"ד הפרטי השני שהתמנה ישירות לעליון (אחרי חנן מלצר), מצליח דנציגר להסיר במיומנות את שאריות הספקנות שנותרו בנוגע למינויים מסוג זה.
עו"ד יורי גיא-רון, תומך נלהב של מינוי עורכי-דין פרטיים לעליון, מתייחס למינוי דנציגר כהוכחה לכך ש"הניסוי הצליח". גיא-רון: "אפשר לומר לכל המבקרים והספקנים 'אמרנו לכם!', וככל שהזמן יחלוף הבולד על ה'אמרנו לכם' יגדל. מתברר, שאפשר למנות עו"ד ישירות לבית המשפט העליון, ושתהיה לו תרומה חשובה למערכת המשפט. אני אמרתי את זה כל הזמן, ודנציגר מוכיח את זה בשטח. עם הזמן תרומתו תהיה אפילו יותר משמעותית, והצלחת המינוי הזה תמצא את ביטויה באופן בולט ומודגש יותר".
גם מנהל בתי המשפט לשעבר, השופט (בדימוס) דן ארבל, מסכים שזהו מינוי מוצלח. "דנציגר הוא מינוי ראוי, שמוכיח את עצמו. אני שומע פידבקים מאוד חיוביים עליו, שכולם מכוונים לניסיון שלו מהשטח. הוא שופט בעל שנות ניסיון רבות כעו"ד, שעבד בשטח גם בתחום המסחרי וגם בבתי המשפט, והניסיון הזה מתבטא היום בפסיקותיו. רואים בבירור, כי ניסיונו המעשי כעו"ד פעיל משפיע על פסקי הדין שלו, ואני לא היחיד שחושב כך. זו מגמה חיובית".
עו"ד פיני רובין, סבור שמינוים של עורכי-דין מהפרקטיקה ישירות לעליון הכרחי. "אני חסיד גדול של מינויים מתאימים של עורכי-דין מהשורה הראשונה לשופטים, גם בבית המשפט העליון, ולא רק בבתי המשפט הנמוכים יותר. שני המינויים האחרונים של שני עורכי-הדין המיומנים והמנוסים, מלצר ודנציגר, מוכיחים את עצמם באופן לא מפתיע. הערך המוסף של מלצר ודנציגר הוא, שהם מכירים את השטח לפני ולפנים, והם מנוסים מאוד בתחומי המשפט האזרחי והמסחרי, גם בפן המעשי שלו מהעת האחרונה, והניסיון הפרקטי שלהם נותן את אותותיו בפסיקתם".
גיא-רון, החבר בוועדה למינוי שופטים מדצמבר 99', אומר, כי לכאורה אף פעם לא הייתה התנגדות עקרונית למינויי עורכי-דין ישירות לעליון. אפילו הייתה הסכמה שיש צורך בכך, אך היא נותרה באוויר ולא יושמה. בנסיבות האלה, לא ברור מדוע רק אשתקד (ביוני 2007), עם המינוי ההיסטורי של חנן מלצר לעליון, נפרץ המחסום שעצר את מינוים לעליון של עורכי-דין מהפרקטיקה הפרטית.