הגיע הזמן לבוא חשבון עם הבלוג הזה. בלוג? אולי יותר היסחפות טרנדית. בלוג זו מילה קצת גדולה על טור שמופיע פעם בשבוע, ומנסה לתת מקסימום של זווית אישית על חוויותיו של שחקן כדורסל. אבל שיהיה. עם כל שבוע שעבר, יחסיי עם הבלוג הזה הפכו ליחסי אהבה שנאה. אני אוהב אותו כשיש לי מה להגיד, אני שונא אותו ומקלל את הרגע בו הסכמתי לכתוב כשיש לי מה להגיד, אבל משיקולים שונים אני לא רוצה, לא יכול, לכתוב את זה כאן. וגם עכשיו, כשאני לא רוצה, לא יכול, לכתוב מהם השיקולים האלה, אני שונא אותו עוד יותר.
לכן ספורטאים מדברים בקלישאות בדרך כלל (טוב, חוץ מרוב הכדורגלנים, להם באמת אין מה להגיד). האמת יכולה לכאוב להרבה אנשים, והמקום הנכון לומר אותה היא פנים אל פנים, לא בתקשורת המונים. במגבלות האלה, אני מנסה להיות הכי אמיתי שאני יכול. אני אוהב את הבלוג אחרי ניצחונות, אני שונא אותו אחרי הפסדים. אני שוקל לפרוש מכתיבה אחרי הפסדים כואבים במיוחד, מודיע לעורך שלא יבנה עליי לעיתון של מחר, ומתיישב למחרת בבוקר מול המקלדת כמו טטל'ה. אבל אני הכי מתעב אותו כשאין לי מה להגיד.
פעמיים לקחתי חופש מכתיבה אחרי משחקים, כי לא יכולתי להושיב את עצמי מול המחשב. שנאתי אותו כשהוא הפך אותי ליותר בלוגר מכדורסלן, אהבתי אותו כשהפכתי ליותר כדורסלן מבלוגר. אני אוהב אותו כשאני כותב על אחרים, אני שונא אותו, ממש כמו עכשיו, כשמילים אלה נכתבות, כשאני כותב על עצמי. אני לא מבין איך אנשים כותבים ביוגרפיות, איך אחרים נחשפים בראיונות של יחסי ציבור כדי לקדם מוצר. זה מביך, זה מכווץ אותי מבפנים, זה רע לעור הפנים. אני שונא אותו במיוחד כשאני רואה מופת של כתיבה כמו פרק יום כיפור בעונה השלישית של "הפמליה".
אבל הבלוג לא נגמר שם. אני שונא את הרגע בו אני לוחץ SEND עם הקובץ המצורף. את הרגע בו אני נכנס לחדר ההלבשה ומקבל תגובות, את האיחור בהעלתו של הבלוג באתר של ערוץ הספורט, למרות שהוא ניתן להם מ"גלובס" מייד כשהוא מפורסם בעיתון, את הרגע בו הוא מורד מהאתר של ערוץ הספורט. את השאלה "תגיד, כתבת השבוע?" (עליה אני בדרך כלל עונה בשלילה גם אם כתבתי). את הטוקבקים אני דווקא אוהב.
ריח של סיכומים
אני מרגיש כמו מישהו שכרגע סיים את עונת הרוקי שלו בליגת העל. מבחינה מספרית, זה די קרוב לאמת, כי מדובר בעונה השנייה שלי בליגה בסך הכל, עם הבדל של עשר שנים מהעונה הקודמת. אני לא מתכוון לסכם. את הסיבות למה לא, אתם יכולים לקרוא למעלה. אני רק יכול להגיד שאין בי טיפת חרטה על המעבר, ואין בי טיפת ספק שזה היה הדבר הנכון לעשות. מרירות, אכזבה, טענות ומענות אני משאיר לאנשים שנהנים להתפלש בתערובת המיצים המהבילה הזו. זה נשמע כמו שיר פרידה. זה לא. יש באוויר ריח של סיכומים, כי ככה זה בסוף עונה. אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש, כולנו נתרגש, זה נפלא.